בדין עצי מזבח

רמב"ם פרק ו הלכות מעילה הלכה ח' וז"ל בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל וכו' ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף הן עכ"ל. וצ"ע, למה השמיט הרמב"ם עצים דהרי הרמב"ם סובר דגם עצים קדושים קדושת הגוף לאחר דשפינהו לגזירין וכמו שפסק בפרק ו מהלכות איסורי מזבח הלכה ד' דעצים שנפסלו לאחר דשפינהו לגזירין אין להם פדיון מדאורייתא משום דלא הוו בני העמדה והערכה וכל זה הוא רק משום דקדשי קדושת הגוף דבקדושת דמים הרי כל המטלטלין נפדין ואם כן צ"ע מ"ש דלענין דין העמדה והערכה חשיב גם עצים בהדי הנך דקדושים קדושת הגוף ולענין דין דקדושת הגוף אינו יוצא לחולין על ידי מעילה השמיט הרמב"ם עצים וצ"ע. ואך באמת התוספות חקרו בדין זה בהרבה מקומות אם עצים קדושים קדושת הגוף לאחר דשפינהו לגזירין ועיקר השאלה הוא מה כלי שרת שלהן שיקדשן קדושת הגוף דהקרדום לא הוי רק קדושת דמים.

ועיין בזבחים דף ל"ד בתוספות שם דמבואר באמת דעצים יש להם פדיון והמשנה דמנחות דעצים אין להם פדיון לא קאי על עצי מערכה ורק בקרבן עצים ואתיא כרבי דסובר דאדם מביא קרבן עצים אכן הרמב"ם הרי לא ס"ל כשיטת התוספות וכמו שהבאתי למעלה דהרמב"ם פסק דעצים אין להם פדיון אפילו בנפסלו משום דלא הוו בני העמדה והערכה כמו כל קדושת הגוף. והנה הרמב"ם כתב בפרק ה מהלכות ערכין במקדיש יינות ושמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על מזבח דהקדש סתם קדושים הם קדושת דמים של עולות ואם מקדיש בהמה הקדש סתם קדושה היא קדושת בה"ב. וכתב הטעם משום דסתם הקדש באמת הוא לבה"ב ורק ביינות וכדומה דאין להם פדיון משום דלא הוו בני העמדה והערכה ע"כ אמרינן דבסתם הקדש לא הקדישן לבה"ב משום דאינן ראויין לבה"ב לא הן ולא דמיהן ורק קדושת דמים של מזבח וקדושת דמים של מזבח לא בעי העמדה והערכה.

והנה דברי הרמב"ם תמוהים וכבר השיג עליו הראב"ד על מה שכתב דבבה"ב כל דבר לבד מבהמה אין להם פדיון דהרי כמעט מפורש בכל הש"ס ופסקן גם הרמב"ם דכל מטלטלין וקרקעות שקדושין קדושת בה"ב נפדין וכל הך דינא דקדשי בה"ב בעי העמדה והערכה הוא רק היכא דבתחילת ההקדש היתה בת העמדה והערכה משא"כ היכא דבתחילת ההקדש לא היתה בת העמדה והערכה לא בעי העמדה והערכה כלל ודוקא בקדושת הגוף של קדשי מזבח הוי דינא דכל דבר לבד מבהמה אין להם פדיון משום דלא הוו בני העמדה והערכה כלל וא"כ מה דין הוא מה שכתב כאן דיינות ועופות ושמנים וסלתות של בה"ב אין להם פדיון ומ"ש מכל מטלטלין דנפדין. אכן הפירוש פשוט וכבר כתבתי זאת למעלה (אות מ"ד) משום דראויין הן למזבח ומדין דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ומשום דהרמב"ם קאי הכא בראויין למזבח וכמו שכתב להדיא עיין שם. ומקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא דתמורה דף ל"ג דמבואר שם דקדשי בה"ב הראויין למזבח דינם לענין העמדה והערכה כמו קדשי מזבח עיין שם בדברי באות מ"ד.

אבל זה מיהא חזינן דדין העמדה והערכה של קדשי מזבח אינו תלוי דוקא בדין קדושת הגוף כי אם אך איכא ביה דין מזבח וכמו דחזינן דהרמב"ם פסק דגם דקשי בה"ב הראויין למזבח כל דבר לבד מבהמה אין להם פדיון אף דעצם קדושתן בודאי לא הוי רק קדושת בה"ב ורק דאיכא בהו דין דאינו יוצא מידי מזבח. אשר ע"כ נראה לומר בשיטת הרמב"ם דבאמת העצים קדושתן לא הוי רק קדושת דמים אבל דין מזבח איכא בהן אחר ששפינהו לגזירין דהרי מדאורייתא לאש מזבח [קאי] ואיכא עליהן חלות דין של מזבח ורק לענין עצם קדושתן שיהיו קדושים קדושת הגוף דלזה בעינן קידוש כלי שרת ע"כ בעצים דליכא בהו קידוש כלי שרת לא הויין רק קדושת דמים אבל דין מזבח איכא בהו אחר דשפינהו לגזירין.

אשר נראה דאפילו אם עצם קדושתן לא הוי רק קדושת דמים אבל כל הדינים דאינן תלויין דוקא בדין קדושת הגוף ורק [דאיכא] בהו דין מזבח באמת איכא גם בעצים. אשר לפי"ז הרי ניחא דברי הרמב"ם שפסק דעצים לאחר דשפינהו לגזירין [אין להם פדיון לאחר שנפסלו] משום דלא הוו בני העמדה והערכה משום דזה אינו תלוי דוקא בדין קדושת הגוף דהרי הרמב"ם פסק דגם בקדשי בה"ב וראויין למזבח ג"כ איכא דין זה מדין דאינו יוצא מידי מזבח וע"כ גם בעצים שייך דין זה משא"כ לענין דין יציאה לחולין על ידי מעילה דתלוי בעצם קדושתן אם הם קדושים קדושת הגוף ומשום דקדושת הגוף לא פקע בזה הדר דינו דעצים עצם קדושתן לא הוה רק קדושת דמים ודין הפקעת הקדש איכא בהו ומה דאין להם פדיון מטעם חסרון העמדה והערכה לא שייך לדין יציאה לחולין וע"כ שפיר פסק דעצים יוצאין לחולין על ידי מעילה.

אלא דצ"ע דלשון הרמב"ם הוא עצים שנפסלו אין להם פדיון מטעם חסרון העמדה והערכה ומשמע דבלא נפסלו לא צריכינן לדין העמדה והערכה ורק דאין להם פדיון כמו כל קדושת הגוף דאין להם פדיון ולכאורה כיון דעצם קדושתן לא הוי רק קדושת דמים א"כ איך שייכים להדין דקדושת הגוף אין להם פדיון אלא דאינו מוכרע ויוכל להיות דבעצים אפילו דלא נפסלו כל מה דאין להם פדיון הוא רק מטעם חסרון העמדה והערכה אלא [דלדברי] הוא דין פשוט מדין דכל הראוי למזבח ואפילו קודם דשפינהו בגזירין עיין בדברי (אות מ"ד) אלא דלא צריכינן לזה דהנה עיין ברמב"ם פרק א הלכות בית הבחירה הלכה ט"ו שפסק דאבני היכל ועזרות שנפסלו אין להם פדיון אף דעצם קדושתן בודאי לא הוי רק קדושת בה"ב והיינו משום דגם בבה"ב האבנים שהן עצמן קדושין למצותן אין להם פדיון דוגמת כמו קדושת הגוף ויוכל להיות דהוא רק מטעם חסרון העמדה והערכה והכל מטעם זה משום דדין העמדה והערכה אינו תלוי דוקא בדין קדושת הגוף ורק אם בהם בעצמן איכא דין שהם קדושים למצותן וזהו באמת הדין דכל הני דאיכא בהו דין מזבח אף שעצם קדושתן לא הוי קדושת הגוף ג"כ אין להם פדיון כל הני דלא הוו בני העמדה והערכה. וגם בבה"ב הוי דינא דכל הני דהם עצמן קדושים למצותן אין להם פדיון משום דלא הוו בני העמדה והערכה. ויוכל להיות דבאמת הוי דין בפני עצמו גם מלבד דין העמדה והערכה דכל הני דהם עצמן קדושים למצותן אין להם פדיון דוגמת כמו קדושת הגוף ובלא נפסל גם באבני היכל ועזרות הא דאין להם פדיון לא צריכינן לדין חסרון העמדה והערכה ורק בנפסלו הוא דהוי רק מטעם חסרון העמדה והערכה. והנה [דין] יציאה לחולין על ידי מעילה דהוי דין דקדושת הגוף לא פקע בודאי אבני היכל ועזרות יוצאין לחולין על ידי מעילהדדיןם יציאה לחולין ע"י מעילה הוי דין הפקעה ודין הפקעת הקדש בודאי איכא בהו דעצם קדושתן לא הוי רק קדושת בה"ב.

אשר דאם נימא כן ניחא דברי הרמב"ם דעצים דעצם קדושתן לא הוי רק קדושת דמים משום דלית להו כלי שרת שיקדשו קדושת הגוף אבל זה מיהא דהם עצמן קדושים לדין אש מזבח שחל עליהן אחר דשפינהו לגזירין מדאורייתא. וע"כ לענין דין פדיון שפיר שייכי דלא גרעי מאבני היכל ועזרות דג"כ אין להם פדיון אבל לענין דין יציאה לחולין על ידי מעילה מה דקדושת הגוף אינו יוצא לחולין על ידי מעילה לא [שייכי] דעצם קדושתן לא הוי רק קדושת דמים ודין הפקעת הקדש איכא בהו וניחא דברי הרמב"ם. אלא דצ"ע על עיקר דברי [שכתבתי] בדעת הרמב"ם דבעצים ליכא בהו בהו קידוש כלי שרת ועצם קדושתן לא הוי רק קדושת דמים מהא דכתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ"ד וז"ל הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן משום טומאת הגוף והוא הדין דדברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן [ואי לא] קדישי קדושת הגוף א"כ לא שייכי כלל לדין זה אכן י"ל בדוחק בדברי הרמב"ם דעצים אין חייבין עליהן משום טומאה קאי לאחר שנעשו גחלים והוי עליהן קידוש כלי שרת של המחתה.