הרמב"ם בפרק ב מהלכות איסורי מזבח כתב, בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח מדין הקריבהו נא לפחתיך וכו', ודברי הרמב"ם צ"ע, שהרי פסולא דמן המותר לישראל אבל קדושת הגוף חל, וכדחזינן דאם הקריב מנחות מן הטבל והערלה מקדשין ליפסל, וגם הרי חזינן בנוגח ונרבע לאחר גמר דין קדוש קדושת הגוף. הרי מכל אלה מפורש דפסולא דמן המותר לישראל אבל קדשו מיהא קדושת הגוף וטריפה הוי פסולא בפ"ע ולא חל עליו קדושת הגוף כלל. וא"כ למה צריך הרמב"ם על טריפה להך פסולא דמן המותר לישראל, והיכן הוא הציור דנהיה צריכינן על טריפה להך פסולא דמן המותר לישראל.

ונראה די"ל דהרי קיי"ל בשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי דאינו מותר עוד באכילה וצריך עוד שחיטת עצמו להתיר את עצמו. אכן לא חסר לו שחיטה רק להתירו באכילה, אבל כבר הוא בכלל שחוט וחלה עליו דין היתר שחיטה לענין הפקעת דין אבר מן החי והפקעת דין נבילה וטריפה, דגם שחיטת טריפה הוי שחיטה להפקיע דין אבר מן החי ונבילה, וכדחזינן דטריפה ששחטה ליכא בה דין אבר מן החי אף כשהיא מפרכסת וגם אם מתה אח"כ לא נעשית נבילה משום דהיא בכלל שחוטה, וא"כ נמצא דהולד שהיה עליו חלות שחיטה ע"י אמו הטריפה הוא בכלל שחוט לענין הפקעת נבילה וטרפה, ואם נטרף לאחר שנולד לא חל עליו שם טרפה כלל.

אכן כ"ז אם נהיה דנין עליו אם איכא ביה חלות שם טריפה ואיסורא דטריפה כמו שהוא עתה. אבל זה ודאי כיון דחסר לו מיהא עוד שחיטה להתירו באכילה א"כ כשנטרף לאחר שנולד היתר שחיטה מיהא תו ליכא עליו, דעל זה אהני הטריפות דההיתר שחיטה שצריך לחול עליו אח"כ מיהא ליכא ביה ואיסורו נשאר רק איסורא דחסרון היתר שחיטה, אבל שם טריפה בהחפצא ואיסורא דטריפה ליכא עליו, דשחיטת טריפה הוי שחיטה לענין הפקעת טריפות ואיסורו נשאר רק כמו בן פקועה של טריפה דצריך שחיטת עצמו להתירו, דהתם בודאי הוי איסורא בפ"ע של חסרון היתר שחיטה דהרי הולד לא הוי טריפה כלל. זה האיסור עצמו נשאר כשנטרף לאחר שנולד דההיתר שחיטה שצריך לחול מכאן ולהבא יחסר לו. אבל אח"כ גוף האיסור נשאר רק איסור בפ"ע מחסרון היתר שחיטה.

ונראה דבקדשים כה"ג פסולא דטריפה ליכא, כיון דליכא ביה שם טריפה כלל וקדושת הגוף מיהא קדוש, ורק דנשאר פסול לקרבן מדין דהמותר לישראל, וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דאיכא בטרפה גם הך פסולא דמן המותר לישראל ונ"מ באופן כזה.

אלא דצ"ע דהרי בן פקועה הא הוי יוצא דופן ופסול לקרבן ואינו קדוש כלל מטעם יוצא דופן. אכן נראה דמשכחת שיהיה על הולד היתר שחיטה ולא יהיה יוצא דופן, כגון מפרכסת שילדה אותו דרך לידה לאחר שחיטה. ונראה דבאופן כזה לא הוי גם יתום שנולד אחר שנשחטה אמו, דהרי דין יתום אינו תלוי בשחיטה ורק בדין מתה וחיה. ועיקר דין יתום נאמר על זה פירש למיתה וזה פירש לחיים, וכיון דמפרכסת הרי היא כחיה כשילדה בעודה מפרכסת לא הוי יתום כלל. אלא דצ"ע דהרי בן פקועה הוי פסולא בפ"ע בקרבנות כמבואר בבכורות דף י"ב דיליף דאין פודין בבן פקועה מגז"ש דקרבנות.

אכן נראה דהנה למאן דס"ל דפודין בבן פקועה ושה מקרי ופסולו לקרבן הוי דין בפ"ע מדין דשחוטה פסול לקרבן אף באופן דהוי שה, צ"ע אם שחוטה הוי פסול בפ"ע בהחפצא או דכל פסולו הוא רק מחסרון קיום שחיטה של קודש כיון דכבר שחוט הוא בשחיטת חולין, ובאופן דיצויר דיהיה בכלל שחוט ועוד יכול להיות בו שחיטה של קדש אינו פסול כלל, ונ"מ באופן הזה ולד של טריפה דחלה עליו שחיטת אמו ועוד איכא ביה חלות קיום שחיטה יוכל להיות דבאופן כזה אינו פסול לקרבן, וא"כ הרי יתכן דברי, דהרמב"ם הרי פסק דפודין בבן פקועה ושה מקרי וכל פסולו הוא רק מדין בפ"ע דשחוטה פסול לקרבן, וע"כ שפיר י"ל כמש"כ דכיון דעוד איכא ביה חלות שחיטה כשר לקרבן וליכא פיסול שחוטה כלל וכמש"נ.

אלא דיסוד דברי שכתבתי אינו מוכרח, די"ל דכל דחסר לו עוד היתר שחיטה שפיר חיילא עליו איסורא דטריפה, וחלוק בזה חלות שם נבילה משם טריפה, דאף דשחיטת טריפה הוי שחיטה להפקיע שם נבילה, משום דעצם חלות שם נבילה הוא מתה בלא שחיטה ושחיטת טרפה הוי שחיטה ולא הוי נבילה, משא"כ איסור טריפה דהוי חלות שם טריפה וחלות איסורא דטריפה ואך דדין חלותו ואיסורו מתלי תלי בשחיטה ונכלל בו חיסרון היתר שחיטה ואם כבר היה עליו שחיטה לא שייך חלות איסורו הדר דינא דכיון דעוד חסר לו היתרא דשחיטה שפיר חיילא עליו איסורא דטריפה אלא דאין זה מוכרח. וביותר לדברי הרמב"ם עצמו שכתב בפרק ד מאכלות האסורות טעם על הא דנבילה מצטרפת עם טריפה משום דטריפה תחילת נבילה היא, וכן עיין ברמב"ם שפסק דבשר מן החי הוי טריפה משום דהבשר עצמו שפירש מתה ולא שחוטה. וע"כ נראה דלדעת הרמב"ם טריפה ונבילה חדא הוא בזה דלאחר דהיה עליו שחיטה המפקעת מנבילה מופקע הוא גם מחלות טריפה ושחיטת טריפה כמו דהוי שחיטה להפקיע שם נבילה כמו כן פקע שם טריפה ובן פקועה שנולד מטריפה אם נטרף לאחר שנולד אף דצריך עוד היתר שחיטה, אבל איסורא דטריפה לא חל עליו ונשארים דברי בדברי הרמב"ם וכמש"נ.