הביננו

based upon a shiur given By HaRav Yoshe Ber Soloveichik Z"TL

הביננו ה' אלקינו לדעת את דרכיך ומול את לבבנו ליראתך, לסלוח היה לנו להיות

גאולים, רחקנו ממכאוב, ודשננו, ושכננו בנאות ארצך, ונפוצים מארבע תקבץ,

והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון

היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה

כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה הוא

עונה בכל עת פודה ומציל בכל צוקה ברוך אתה ה' שומע תפלה.

ברכת הביננו יש בה מעין כל ברכות הבקשה של תפילת שמונה עשרה. היא נכתבה

בעד מי שאינו יכול להתפלל את תפילת העמידה בשלמותה. המתפלל מתחיל בשלש

הברכות הראשונות, הוא עובר לברכת הביננו, ואז מסיים בשלש ברכות האחרונות.

מחברו של ברכת הביננו הוא שמואל. יתכן שרב ושמואל חיברו את ברכות מלכויות,

זכרונות ושופרות של מוסף לראש השנה. הגמרא גם מיחסת את הברכה ותודיענו,

שהיא ההבדלה הנאמרת בתפלה כשחל יו"ט במוצאי שבת, לרב ושמואל.

מבחינה הלכתית, אנחנו כבר לא אומרים את ברכת הביננו. אביי אומר שצריך אדם

להתאמץ ולהתפלל תפלת שמונה עשרה בשלמותה. אך הביננו היא תמצית וסכום.

תמצית כמו תרגום היא גם פרוש ובאור, וניתן ללמוד ממנה את העקרונות והרעיונות

המרכזיים של כל בקשה ובקשה בתפילת העמידה.

*

הביננו ה' אלקינו לדעת דרכיך, התחלת הברכה, היא תמצית ברכת אתה חונן לאדם

דעת. רבי יעקב פאלאק (החכם הראשון שעזב את גרמניה ועבר לפולין, ורבו של

הר"ר שלום שכנא, רבן של הרמ"א והמהר"ם מלובלין) פסק שבמוצאי שבת, אין צורך

להתחיל את הברכה באתה חונן לאדם דעת, אלא שאפשר לעבור מיד לאתה חוננתנו

למדע תורתך.

המנהג הוא לאמר את שניהם.

אך קשה לראות ששניהם מבטאים אותו הרעיון.

אתה חונן לאדם דעת מדבר על האנושות כולו. האדם נחנן על ידי בוראו בכח שכלי,

כח להסתכל, לדון, להסביר, לצפות ולהכין לעתיד, וכן הלאה. ככה האדם הוא ייצור

מיוחד, וייחודו הוא תוצאה של השכל שחנן אותו רבונו של עולם.

אתה חוננתנו למדע תורתך מבטא שהקב"ה בחר בנו כקהל וכעם בני עלייה וחנן

אותנו בדעת מיוחדת.

אי אפשר לדבר על קהל יחודיי בלי להציג אותו במסגרתו הנכונה. האדם האונברסלי

הוא ייצור שכלי, טחנן בכח פלאי. ועם ישראל טחנן בכח וחוש מעבר לרגיל להבין תורה

ומצוות.

אתה חונן לאדם דעת הוא הקדמה לרעיון של בחירת עם ישראל. החנינה המיוחדת

של עם ישראל מובנת רק במסגרת של חנינת האנושות טכלה בשכלd המיוחד.

אתה חוננתנו למדע תורתך, הכוונה לדעה המיוחדת שניתנה לעם ישראל ולא

לגויים.. קשה להסביר לגוי שהלכה היא לא משפטים, לא טקס וגם לא נורמה

מוסרית. ההלכה היא שיטת הגיון, גישה של הבנה, יש בה אפסטומולוגיה..

את כל זה הגוי אינו מבין. ישנם גם יהודים, אפילו יהודים דתיים שאינם מבינים.

(לאחורנה, המצב השתפר בגלל החנוך של בני הישיבות.) היהודי הממוצע אינו מבין

שהלכה היא לא רק שולחן ערוך האומר לנו את זה תעשה ואת זה לא תעשה. ההגיון

של ההלכה מגיע עד שחקים אין-סופיים, ומקיף את כל העולם כולו.

הבנת מושג זה צריכה להיות ההבדל היסודי בין יהודי לגוי, בין מי ששומר מצוות

למיאינו שומר מצוות. אם נחקור את ההלכה מבחינת ההסטוריה, אנחנו כבר לא

מדברים על הלכה. לדבר על הלכה הכוונה היא ניתוח של מושגים שחוזר לרבי

עקיבא איגר, הקצות, הש"ך, הראב"ד, הרמב"ן ובעלי התוספות.. לא רק ההלכות

עצמן חוזרות לימים עתיקים. כל גישת ההבנה, ההבחנה, ניתוח וסידור המושגים,

של הבנת דבר מתוך דבר, זו היא חכמת התורה וניתן להבינd רק בתוך המסגרת של

דעה כללית וכשרון החשיבה וההבנה שבו חוננה האנושות כולה.

אתה חונן לאדם דעת היא הברכה היחידה שמתחילה בהצהרה של שבח במקום

להתחיל בבקשה. בשאר הברכות הסדר הוא הפוך. הן מתחילות בבקשה ותחינה

ומסתיימות בהצהרה של שבח. הצהרת השבח בסוף באה כסיבה והצדקה לבקשה

מאת רבש"ע. אך ברכה זו, התחלתה תיקף ומיד היא הצהרת השבח, אתה חונן לאדם

דעת, וסיומה היא הבקשה, וחננו מאתך דעה בינה והשכל.

השנוי הזה בא לבטא שני דברים, עקרון שהוא גם תעלומה:

השכל הוא מקור וסיבת ייחודו של האדם ובו בזמן גם הגורם של הגבלת האדם.

מבלי כשרונו השכלי היה האדם כחיה על פני השדה. אדם, באמצעות שכלו, הוא

ייצור עצמאי ובעל עוצמה ששולט על הסביבה בה הוא נמצא. אך יחד אם זה, השכל

האנושי הוא מקור סבלו ולחצו. האדם מייודע לגורלו הנוגה והטראגי, למצבו העלוב,

רק על ידי כשרונו השכלי. כשניגש האדם לפני בוראו בתחינה ובבקשה, הוא צריך

להצהיר למה הוא בא להתפלל. התפילה היא תוצאה של צורך האדם. זוהי גם

הגדרה הלכתית. צורך וצרה הם המחייבים של תפלה.

צרה מלשון צר. צרה מובנd יכול להיות רחמנא ליצלן אסון. אך לאו דווקא. צרה

היא גם יכולה להיות תאור לכל הצרכים היום-יומיים, כל מצב שבו אנו מוצאים את

עצמינו במקום צר ללא מוצא. על מצבים כאלו אנו אומרים אתה חונן לאדם דעת.

אנו מודים לקב"ה שחנן לנו הדעה והבינה שהן מקור גדלותנו וייחודנו, ובאותו זמן

המביאות אותנו לידי לחץ ודאגה על מצבנו המוגבל והצר שאין מוצא ממנו. הן

המביאות אותנו לבוא ולהתחנן ולבקש הצלה וישועה לנפשנו, לשלוה ושמחה

והצלחה. בלי התפלה אנו חסרי תקוה וישועה, מלאיי סבל ולחץ ומצבנו עלוב

ומדוכא.

הקב"ה חונן את האדם בדעה בינה והשכל, ובכך רומם אותו לפסגה שכלית רמה.

האדם נעשה ייצור נוגה שנמצא בסתירה מתמדת עם סביבתו, עם עצמו, עם עתידו,

עם המות. האדם מוצא את עצמו מתמודד עם מצב שהוא מעבר לשליטתו.

בקשתנו איננה שיסיר ה' מאתנו את הדעה, אפילו שהיא המביאה לידי סבל וכאב,

ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ככל שההבנה יותר עמוקה, יותר עמוק הסבל. ככל שיש

יותר כושר קליטה שכלית, יותר גדול הוא הלחץ, יותר חודר העצב האנושי. רק

הטפשים שמחים עם עצמם. אדם משכיל אף פעם אינו מרוצה עם עצמו. שמח

בחלקו, אין הפרוש שהאדם רואה את חייו כהצלחה. חיי אנוש הם תמיד כשלון. אי

אפשר לאדם לנצח בקרב האחרון. אפילו משה רבינו לא ניצח בקרב זה. אם כן, אין

אדם מוצלח..

אם נסקר את חייהם של האבות, הנביאים וגדולי אומתינו, נראה שלמרות כל

גדלותם והצלחתם, הם לא נצחו בקרב האחרון. אברהם אבינו ראה בישמעאל כשלון.

ישמעאל היה בן שלו, ולא היה קל לאברהם לראות את דרכו. יעקב אבינו, מתה עליו

רחל, אסון שהזכיר על ערש דוי. לאחר מותה של רחל אמנו, יעקב יוצא מהזירה

ההסטורית. רחל מתה בסוף פרשת וישלח. פרשת וישב היא כבר סיפור השבטים

ושל יוסף, ממלא מקום אביו. יעקב אבינו חוזר רק לעת מותו כדי לברך את בניו,

ולהגיד להם על קורותם בעתיד. משה רבינו כה התחנן להיכנס לארץ, דבר כל כך

פשוט וקל, וזה נמנע ממנו. דוד המלך סבל מבניו וגם שכל ילדים. וכן בשלמה וכן

הלאה.

גורלו של האדם הוא להפסיד ולהכשל. השאלה היא רק איך הוא נכשל ומה הוא

מפסיד.

בברכת אתה חונן לאדם דעת, אנו אומרים שלמרות העובדה שהדעת והשכל הם

האחראים לכלשון, לעצב ולדכאון, אנו מבקשים ומוכנים לעוד דעה ועד בינה ועוד

שכל.

ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.

עקרון זה שייך לדעה כללית וגם לדעה של תורה. דעה של תורה היא מקור לשמחה

עמוקה ויחד עם זה, מקור של לחץ. היא מביאה אותנו להקרבה עצמית ולפעמים

לנסיגה אחורה. האדם, במיוחד בעידן המודרני, רוצה לצעוד קדימה, להנות ככל

שאפשר, לרכוש לעצמו נכסים ופרסום וכבוד, להשתלט ולנהל את חייו וסביבתו ללא

מעצרים. התורה באה ומגבילה אותו וסותמת לו את הדרך. אך בכל זאת אנו

מתחננים שהקב"ה יתן לנו עוד דעה של תורה, ותן בלבינו להבין ולהשכיל לשמוע

ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.. אנו מוכנים לאחריות הגדולה המלווה את

הבינה הזו.

בקשה זו שייכת להבנה הכללית של אתה חונן לאדם דעת וגם להבנה הייחודית של

אתה חוננתנו למדע תורתך.

*

מהי המטרה של דעה?

בתפלת הביננו, אנו לא רק מבקשים דעה. אנו גם מבטאים את המטרה של בקשה זו:

אתה הביננו למדע תורתך.

רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, מאד העריך והדגיש את דעה ושכל האנושי.

[בהסטוריה של פילוסופיה תמיד מכניסים את הרמב"ם בין הרציונליים, שלא בצדק.

אלה שחשבו כן לא למדו את כל סדר מורה נבוכים, במיוחד החלק האחרון. שם,

מופיע הרמב"ם פחות כפילוסוף ויותר דן במושגים של רוח ושל השראה. בחלק

האחרון של המורה נבוכים הרמב"ם מתחיל לגלות את החויות האשיות שלו, חויות

של השראה ושל דת. אך בכל זאת, הרמב"ם בולט כמדגיש ביותר את ערכם של הדעה

והשכל.] הרמב"ם החשיב את הפעולה הקוגניטית, החשיבה המופשטת של מושגים,

כפיסגת ההשיגים של האדם.

גם האדם המודרני מאמין בחשיבותו של השכל האנושי, ושל של מדע הטבע, עד כדי

?הואיליהה. מדע של טבע נהפך לפסל ועבודה זרה. אדם המודרני נותן בו את כל

אמונתו. אפילו שאינם-מדענים כותבים נגד הדת ומחרפים ומגדפים את השם, הכל

בשם המדע ושכל האדם הקטן. העובדה שהאדם הוא סך הכל בשר ודם, בן תמותה

וסופו בקבר, אינה מפריעה לאנשים אלו במשימתם.

אם כן, מהו ההבדל בין הערצת ההגיון והמדע של הרמב"ם והערצת המדע של האדם

המודרני?

יש הבדל יסודי ביניהם.

לאדם המודרני, מטרתו היא להפיק תוצאות טכנולוגיות המאפשרות אותו להשתלט

על סביבתו. המניע למחקר מדעי הוא הביקוש לחיים של כמה שיותר תענוגים

ושלטון על כוחות הטבע בעולם. אין לנו בקורת על הביקוש לשלוט על כוחות הטבע

אלא שמדובר על מטרה של התקדמות טכנולוגית כמטרה קשוחה בפני עצמה, נטולת

כל רגש וכל אנושיות.

לא כן אצל הרמב"ם.

לרמב"ם, המטרה לא היתה התקדמות טכנולוגית. הגישה של הרמב"ם, ביסודה,

היתה של נסיגה בתוך העולם. לא נסיגה אינטלקטואלית, אלא נסיגה פוליטית

וחברתית, ריחוק ממרכז החברה והשלטון. הרמב"ם לא נתן סמכות לשום שלטון

אנושי, לא שלטון של המיעוט ולא של הרוב. הרמב"ם האמין רק במלכותו של

הקב"ה. נטית הרמב"ם לסגת מהחברה נבעה מהחשבונות הרבים שבקשו בני האדם.

בהלכות שמיטה ויובל, הרמב"ם מכריז שכל אדם יכול לרומם ולקדש את עצמו ככוהן

וכ?לוי בעבודת הבורא: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר

נדבה רוחו אותו והבינו מדעו ל?da?דל ולעמוד לפני ה' והלך ישר כמו שעשהו אלקים י

ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש

קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.

גישה רחוקה מאד מפרגמטיסם.

לרמב"ם, מטרת הדעה איננה טכנולוגיה אלא דעה את ה'. מטרה כה חשובה בדבקות

ה', שכפי הדעה תהיה האהבה.

הרמב"ם לא הסתפק במטרה זו, אלא חפש מטרה נעלה יותר. בחלק האחרון של

המורה נבוכים, הרמב"ם מדבר על המטרה של קיום אנושי, ומביא את הפסוק

בירמיהו, אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר

בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט

וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'

מדברי המורה נבוכים: לא הסתפק בפסוק זה בבאור הנעלה שבתכליות שהיא השגתו

יתעלה בלבד, כי אלו היתה זו מטרתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל

וידע אותי ויפסיק הדבור, או היה אומר השכל וידע אותי כי אני אחד.. אלא אמר כי

ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תארי, כלומר מעשיו, כאין מה שבארנו באמרו

הודיעני נא דרכיך וגו', ובאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם

ולהדמות בהם הם חסד ומשפט וצדקה.

דעה את ה' היא חשובה מאד משום שהיא המקור למוסר היהודי. אי אפשר להיות

מוסרי בלי להבין ולדעת את דרכי ה', פעולות ה', איך רבונו של עולם מנהיג את

עולמו. מדעת זו, צריך האדם להסיק מסקנות מעשיות שהם כללים או נורמות של

מוסר. המטרה היא להדמות לה' וללכת בדרכיו. אי אפשר ללכת בדרכי ה' אלא אם

הוא יודע את ה' על ידי הכרת פעולותיו וגלויו יתברך בעולם השפל. את זה לימד

אותנו ירמיהו בדבריו, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ.

וזוהי הבקשה שחיבר לנו שמואל בתפלת הביננו, הבננו ה', שיתן ה' לנו בינה ושכל

וכח הבחנה, הכל למטרה אחת, לדעת דרכיך.

הלמדנות בבריסק היא מופשטת ומדוייקת. למדנות זו, לכאורה, היא מנותקת מרגש

אישי וללא כל קשר למוסר. איך יכול אדם ככה ל?פתח רגישות בלבו, ולגדל כאישיות

מוסרית עם עדינות ואצילות והבנת ענינים רוחניים? מוסר הוא מבוסס על ענינים

רוחניים. לא ניתן להסביר את המושג של מוסר כדבר רציונלי אלא כאינטואיציה.

גדולי ישראל, באורח חייהם, הציגו רוחניות, מוסריות, התנהגות עדינה, רגישות,

רחמנות וחסד.

לא היה בעל חסד כר' חיים. בניו כתבו על מצבתו (למרות הצואה שלו לא לכתוב על

המצבה שום תארים ושבחים) תאר אחד, לא גאון ולא רשכבה"ג, אלא רב חסד. ר'

חיים בן ר' יוסף דב הלוי רב חסד. כאישיות של חסד הוא תרומם הרבה יותר ממה

שהתרומם בלמדנות אינטלקטואלית. ר' חיים עשה מהפכה בכל סדר הלימוד בעולם.

ר' חיים פעל שלא תשתכח תורה מישראל. הוא גילה שיטה של לימוד תורה שהיא

יותר מדויקת ומופשטת מהמתודולוגיה שמשתמשים בה במתמטיקה ובמדעי הטבע.

אך כאשיות של חסד, התרומם ר' חיים עוד יותר.

חידושיו של ר' חיים מנותקים מרגש ומוסר. איזה קשר יש בין גוב אסיך מחיצתא,

ופי תקרה יורד וסותם או מיגו לרגש ומוסר? הפלא הוא שללמדנות זו יש אופי

מוסרי שהשפיע על דורות לא יסופר. למדנות זו משפיעה לא רק על השכל אלא גם

על הלב, וחודרת עד לנשמה. זהו תוכנו של בקשת שמואל, הביננו ה' לדעת דרכיך.

מצד שני, אדם יכול להיות פילוסוף מפורסם בכל העולם, כמו הידלברג, מרצה על

הגורל האנושי, על מושגים רוחניים, ויהיה זה תענוג לשמוע את דבריו. אבל כשעלה

היטלר ימ"ש לשלטון, הראשונים שהצטרפו אליו היו הידלברג ופילוסופים אחרים.

רק אחדים מהפרופסורים בגרמניה התנגדו להיטלר.

כנראה, שור שנגח את הפרה, וגור אסיך מחיצתא משפיעים על אישיות האדם

ומרוממים אותה לרוחניות ומוסריות. ומושגים פילוסופים כגון "הצווי המוחלט"

(categorical imperative) של קנט אינם תורמים לפיתוח מוסריות.

זה פלא אבל זו עובדה. בביתו של ר' חיים לא היה ספר חובות הלבבות, לא מסילת

ישרים ולא ספרי ר' ישראל סלנטר. בביתו של ר' חיים היה רק ש"ס, רמב"ם, שיטה

מקובצת, חידושי ר' עקיבא איגר ושולחן ערוך עם ביאור הגר"א. הוא לא היה זקוק

לספריה. תורה היא מן השמים, דברי אלוקים חיים, וממילא מטהרת את האדם

וגואלת את אישיותו מהוללות, מתיעוב ואכזריות, ונותנת משמעות לחיים. מוסר

חילוני אינו יכול להשיג את זה.

* *

ומול את לבבינו ליראתך היא תמצית של ברכת השיבנו אבינו לתורתך. בברכה זו,

אנחנו מבקשים מה' להחזירנו בתשובה. פה, שמואל אינו מוציא בטויים מנוסח

הברכה, אלא ציטוט מפסוק בפרשת נצבים. ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך

לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. למה שינה שמואל את

הנוסח? למה לא אמר פשוט השיבנו אבינו לתורתך?

ברכה זו קשורה לשאלה המסובכת של בחירה חפשית. איך אפשר לבקש מהקב"ה

שיחזיר אותנו בתשובה? יש לאדם בחירה חפשית להתקרב לאלוקים או לא

להתקרב.

כנראה, שמואל בא לפתור בעיה זו.

יש מקומות שהתורה אומרת על פרעה מלך מצרים, כי אני הכבדתי את לבו, ויש

מקומות שהתורה אומרת ויחזק ה' את לב פרעה. מהו החילוק בין הכבדת לב פרעה

וחיזוק לב פרעה? חזק פרושו כח, ובקשר ללב פרעה פרושו הכח לא להיכנע.

כבד מתאר את האבן שיש בו כובד אך אין לו כח.

אדם יכול להיות כבד מאד אבל בלי כח. על פי רב, אדם כזה ליבו אינו מתפקד ואין

מה לעשות אתו. אם כן, הכבדת לב פרעה הפרוש שלבו לב אבן, כמו שנאמר

ביחזקאל, והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי לכם לב בשר. הכבדת לב פרעה פרושו לב

בלתי רגיש, לב שאינו מגיב לנקיפות המצפון ואינו מבין את חוק המוסר. הוא פושע

ואינו מרגיש כל צורך להתנצל או להצדיק את עצמו. איך שייך אכזריות כמו זו של

רוסיה הקומוניסטית?? זה משום שליבם היה לב אבן. אפשר לשקר ולהאשים בני

אדם במעשים שלא עשו ולהרוס את חייהם רק כשאין רגישות הלב. עם אנשים

כאלו, אין מה לדבר ומי לשכנע. חסר רגישות הלב.

ויחזק ה' את לב פרעה פרושו שהלב היה רגיש, אך היה לפרעה הכח לא להכנע.

לפעמים, היתה לפרעה רגישות בלבו, שהרי סבל ושמע את שלוחתם של משה

ואהרון. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, אמר פרעה. בעייתו היתה שהיה לו כח לא

להכנע לאתגר של הקריאה המוסרית.

אם הלב הוא בלתי רגיש, אז אין בחירה משום שאין שתי אפשרויות.

יש בחירה רק לאדם המבין שיש שתי אפשריות.

החסרון בלב פרעה היה שפרעה היה מדי מעשי, מיודע לחשבונות חברתיים וכלכליים

שהתנגדו והתנגשו עם הקריאה המוסרית, ומיודע לעובדה שאין זה מעשי לציית

לחוק המוסר. היה למצרים עם שלם של עבדים, נכס חשוב למשק ולכלכלה. אם

יתנהגו לפי המצפון, יגרמו נזק לכלכלה. הוא היה שקוע למדי בחיי תענוגים ועושר

להכנע ללחץ של מצפונו, ללחץ של חק המוסר, ולהענות לקול ה'.

ומול את לבבנו ליראתך, אנו מבקשים מה' להסיר מעלינו את ערלת הלב. רש"י

בפרשת קדשים אומר שערל פרושו סתום. ערלת הלב פרושו שיש סתימה בלב

שסוגרת את האדם בתוך הגאווה שלו ומונעת ממנו להרגיש ולהתיחס לכל אדם ולכל

דבר חוץ מהתענוגים והתאוות שלו.

כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי...

ומול את לבבנו, אנו מבקשים מה' לפתח את הלב, לטהר אותו ולעשותו רגיש, שיגיב

לקריאות מוסרייות ורוחנייות. ובמקרה שחק המוסר והאינטרס המעשי מתנגשים זה

עם זה, אנו לא מבקשים מה' לקחת מאתנו את בחירה החפשית. הבחירה נשארת

בידינו ללכת בדרכי ה'. השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, אנו מבקשים

שנבין מהו ערכה של תורה, מהי משמעות קיום התורה לנו ולילדינו. עם הבנה זו,

הבחירה החפשית בהתנגשות בין חק המוסר ומיודעות הריאליסטית נשארת בידינו.

הבעיה היום בחק החלוני איננה שהוא נותן עדיפות לדרך החלונית, אלא שהוא אינו

רגיש כלל לערכים של תורה ולמושגים רוחניים. העולם החלוני אינו מבין מושגים

רוחניים, שאושרו של האדם אינו תלוי בתענוגים שמשיגים על ידי פרגמטיסם.

ומול את לבבנו ליראתך, שיפתח ה' את לבם של עמו ישראל, שיתן לנו רגישות

והבנה כדי שנבחר כולנו בחיים.

* *

היה נא לנו להיות גאולים, הכסף משנה שם אומר, וכתב עוד ה"ר מנוח לסלוח לסלח

היה לנו פי' תהיה נמצא לסלוח לנו ובזה נהיה גאולים. פירושו, תעשה נוכחיותך

ידועה לנו בפעולה של סליחה וגאולה. אנו אומרים ביוה"כ, המצא לנו בבקשתנו,

תעשה את נוכחותך ידועה לנו. הרמב"ם התכוון בזה להוסיף הסבר בברכה של