אם יתמהמה, חכה לו, כי בוא יבוא-Hashkafa

based upon a shiur given By HaRav Yoshe Ber Soloveichik Z"TL

אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר

הפטרת פרשת אחרי מות היא הלוא כבני כשיים אתם לי. מהו הרעיון או הנושא

המשותף להפטרה ולפרשה? לכאורה, לא נראה שום קשר ביניהם.

ההטרה המיועדת לפרשת אחרי מות היא לא הלוא כבני כשיים אתם ליאלא ואתה בן

אדם התשפט התשפט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה. אך המנהג שלנו

הוא לקרא את ההפטרה הלוא כבני כשיים אתם ליפעמיים, גם לפ' אחרי מות וגם לפ'

קדשים. מדוע אין אנחנו קוראים את הפטרת פרשת אחרי מות ואתה בן אדם?

התשובה היא האימרה המפורסמת של ר' אליעזר במסכת מגילה, שאין מפטירין

בתועבת ירושלים. הסיבה שלא קוראים את ההפטרה הזאת היא מפני שכולה

מדברת על פורענות, על האשמתם של עם ישראל ועל האשמתם של ירושלים. אין

ההלכה כר' אליעזר. אך במקרה זה אנו מחמירים ולא קוראים הפטרה זו, שהיא

מלאה בפורענות וקללות. במסכת סופרים מובא מעשה באיש אחד שהפטיר

בתועבות ירושלים. אמר ר' אליעזר, בדוק בגזעו. בדקו במשפחתו ומצאו פגם.

רואים מזה שעדיף לקרא את ההפטרה הלוא כבני כשיים אתם לי פעמיים, ולא

להפטיר בתועבות ירושלים.

מדוע מחמיר ר' אליעזר? בקריאת התורה, לא מדלגים אפילו על פסוק אחד. קריאת

התורה היא מצוות תלמוד תורה. זה לא משנה אם התורה מדברת על ברכות או על

קללות, בפורעניות ובהאשמות של עם ישראל. מבחינת מצוות תלמוד תורה אנו

מחוייבים לקרא וללמד את הכל, כל פרשה, כל פסוק וכל מילה.

מטרת קריאת ההפטרה איננה מצוות תלמוד תורה. מטרת ההפטרה היא לעודד את

העם וכדי לחזקם באמונה בהבטחת הקב"ה לנביאים שלמרות כל הקשיים שעוברים

עלינו לעת עתה, סוף הבטחת הגאולה להתקיים. למרות הגלות הארוכה ומרה, אם

יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. ממילא, ר' אליעזר אמר שאין מפטירין

בתועבות ירושלים, דבר הנוגד ושולל את כל מטרת קריאת ההפטרה. מטרת

ההפטרה היא נחמה.

*

אך נשארת השאלה. מהו הקשר בין ההפטרה הלוא כבני כשיים אתם לי לפ' אחרי

מות? חייב להיות לפחות רעיון אחד משותף ביניהם. במבט שטחי לא רואים קשר

בין ההפטרה לפרשת אחרי מות או לפרשת קדשים.

כריתת הברית בין רבונו של עולם לעם ישראל באה לידי ביטוי ביציאת מצרים, במתן

תורה ובהבטחת הבאת עם ישראל לארץ ישראל (והבאתי אתכם אל הארץ). יש חלק

אחד בברית שאינו מופיע עד לפרשיות אחרי מות וקדשים. החלק הזה הוא קללת

הגלות.

הקב"ה אמר למשה במצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה

לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'. הבטחה זו אומרת שארץ

ישראל שייכת לעם ישראל ללא שום תנאים. אין הזכרה לקללת הגלות. האפשרות

שעם ישראל יכול להפסיד את ארץ ישראל ושהבטחה זו מותנית ומוגבלת מופיעה

לראשונה בפרשת אחרי מות. אם יהודי יחטא, במיוחד בשתי העוונות של שפיכות

דמים וגלוי עריות, יגלה מארצו. הארץ איננה סובלת שתי עוונות אלה.

ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.

רש"י אומר, "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך

ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה."

זאת אומרת שגלות איננה עונש. אלא שטומאת עריות וטומאת רציחה אינן

מתאימות לקדושת ארץ ישראל. הארץ מקיאה את אלו שנטמאים בטומאת עריות

ובטומאת רציחה כמו אדם שמקיא דבר מאוס שאינו עומד במעיו. לארץ ישראל יש

אישיות אצילה ועדינה.

ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.

אותו רעיון מופיע בפרשת קדשים.

ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר

אני מביא אתכם שמה לשבת בה.

זו פעם ראשונה בתורה שמופיעה קללה של גלות.

מאוחר יותרת בפרשת בחקתי מופיע איום הגלות בצורתה הנוראה וכן בפרשת כי

תבוא, גוי אשר לא תשמע את לשונו. האסון של חורבן הוא לא בחורבן הארץ כמו

שהוא בגלותם של עם ישראל מארצם. אילו היו עם ישראל נשארים בארץ, היו

מנהיגים כעזרא ונחמיה מרימים את דרגת העם. ככה היו יכולים לבנות את כל הארץ

ולא רק את ירושלים.

בזמן חורבן בית ראשון היתה אפשרות כזאת. נבוכדנצר לא הגלה את דלת העם.

למרות שלא היתה להם עצמאות, היה אפשר לחכות עד שתתפרק מלכות בבל ואז

להקים מלכות עצמאית. כך היתה כוונתו של גדליה בן אחיקם. נבוכדנצר הגלה רק

את השרים, העשירים והחכמים מהארץ. הוא מינה את גדליה בו אחיקם בראש העם

הנשאר בארץ. מנוי זה היה, כנראה, בהסכמתם של ירמיהו הנביא ושל ברוך בן נריה.

אך היו רשעים שטענו שגדליה בן אחיקם בגד בעם ורשעים אלו הרגו אותו. חז"ל

אמרו שרצח גדליה בן אחיקם היה שקול כחורבן בית המקדש, שמיד אחר כך, נתן

נבוכדנצר הוראה להגלות את שארית העם מארץ ישראל. לחמישים ושתים שנה,

עמדה הארץ במצב של שממה מוחלטת. אפילו ציפור לא עפה בשמיה. הרמב"ם

אומר על מיתתו של גדליה בן אחיקם שכבתה גחלת ישראל. הניצוץ האחרון של

האש הקטנה כבה.

מאוחר יותר כשהגיע עזרא הסופר לארץ, היתה לו התמיכה של כורש. הבעיה שמנעה

את בנין הארץ כולה אז היתה שרוב העם לא באו אתו.

קללה זו מופיעה לראשונה בפרשיות אחרי מות - קדשים.

לזה באה ההפטרה הלא כבני כשיים אתם לי. ההפטרה אומרת לנו לא לפחד מקללה

זו, משום שסופה של הקללה להשתנות לברכה. כל ההבטחות עד לפרטיהן

האחרונים תתקיימנה. הגלות תהיה, אך כולם יחזרו לארץ. קללת הגלות, בכל זאת

תתקיים, בחרב ימותו כל חטאי עמי. החוטאים בעם ייענשו.

אבל

ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגדרתי את פרציהן והריסתיו אקים ובניתיה

כימי עולם.. הנה ימים באים.. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו

ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא

ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלקיך.

בהתחלה, היו עם ישראל בארץ ישראל אבל לא היו מושרשים בארץ. אפשר היה

לצמוח כגפן פורחת גם בלי להיות מושרשים אלא שכל רוח יכול היה לעקור אותם.

אבל הפעם אומר הנביא, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו. העם יהיו מושרשים

עמוק ואי אפשר יהיה להשריש אותם מארצם. ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר

נתתי להם אמר ה' אלקיך.

כיון שהגלות מופיעה בשתי הפרשיות, אנו קוראים אותה ההפטרה לשתיהן. חשיבות

הענין מצריכה את קריאתו פעמיים. מטרת ההפטרה היא לחזק את העם באמונה

שאפילו אם ייגלו מארץ ישראל סופם לחזר. בפעם השלשית ישובו לעולם. יהיו

נטועים בה ולא ינתשוה לעד. זוהי התגובה לאיום הנורא של ולא תקיא הארץ

אתכם.

* *

יש שני תנאים לקיבוץ גליות:

א. היהודי ישאר נאמן לזהותו כיהודי ונאמן לארץ.

ב. הארץ תשאר נאמנה לעם.

הנביא אומר הלא כבני כשיים אתם לי. הכושי הוא אדם שצבע עורו הוא שחור. כפי

שאומר ירמיהו הנביא, היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו, הכושי הוא סמל לדבר שלא

ייהפך ולא ישתנה. הקב"ה אומר שעם ישראל לא יהפכו את זהותם. ביחסם לקב"ה

הם כמו כושיים. היהודים נשארים נאמנים לקב"ה ואינם עוזבים את זהותם וייחודם

הלאומי. הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים. עם ישראל נשארו במצרים מאות

שנים. בכל זאת כשיצאו נראו כאלו יצאו רק אתמול מירושלים. חז"ל אומרים ראובן

ירד, ראובן עלה. לא שינו את שמם ולבושם. זהותם היהודית נשארה. כשמשה

רבינו הגיע עם בשורת הגאולה, היו מוכנים לעלות. ופלישתיים מכפתור וארם מקיר.

הרבה עמים גלו מארצם אך הם התבוללו ונשכחה זהותם. אבל זהותם של עם

ישראל נשארה. וכן עם ישראל נשאר נאמן לארץ ישראל.

מצד שני, גם ארץ ישראל היא נאמנה לעם ישראל.

הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים

עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. הנביא מבטיח שהארץ תגיב מיד ובחסד למאמצים של

העם לנחל וליישב את הארץ.

במאה השבע עשרה, השמונה עשרה והתשע עשרה היו מאמצים מצד האירופיים

ליישב את כל העולם. מאמציהם ליישב את ארץ ישראל עלו בתהו. הארץ לא הגיבה

להם. ארץ ישראל נשארה נאמנה לעם ישראל. הצלבנים רצו ליישב את ארץ ישראל

ולהכריז שהיא שייכת לנצרות. גם הגרמנים רצו ליישב את הארץ במאה התשע

עשרה כדי להרים את כבודה של גרמניה בכל העולם. בכל מאמציהם ראו כשלון אחר

כשלון. הם טענו שמצאו מדי הרבה אבנים בשטח ושהאדמה היתה קשה מדי וקטן

מדי. הגרמנים היו מאד מוכשרים. הם הצליחו ליישב ולהפריח אדמות בכל העולם.

אך בארץ ישראל, כל מאמציהם עלו בתהו. התלוננו שהכל היה לא בסדר ושהכל היה

בלתי מתאים. ארץ ישראל נשארה נאמנה לעם ישראל. אם לא, היו הגרמנים

שולטים בארץ.

אנגליה לא התענינה בארץ ישראל למרות אהבתה לתנ"ך, לארץ התנ"ך ולעם התנ"ך.

הם אמרו שהם לא מעונינים ליישב את הארץ. מדוע? זאת תעלומה. אף אחד אינו

יודע.

התורה אומרת בפרשת בחקתי, והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים

בה. האויבים שיכבשו את הארץ, יראו אותה כדבר משעמם. ממילא לא יתענינו

ליישב אותה. יש בזה צרוף של תופעות מוזרות שהוא כמעט מגוחך. ובינתיים היו

היהודים אוספים כספים לעזר לאלו שרצו לנסע לארץ להקבר שמה. ליהודים אלו לא

היה כסף. היו להם רק גרושים בלבד. אבל הצליחו במה שמדינות אנגליה, גרמניה

וצרפת לא הצליחו לעשות.

הנביא אומר, ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגדרתי את פרציהן.. ובניתיה

כימי עולם. בפעם השלשית, יירשו את הארץ לעולם. למען יירשו את שארית אדום,

כדי שיירשו את מה שנשאר מכל המאמצים של אדום ליישב את הארץ. הנה ימים

באים נאם ה' ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל

הגבעות תתמוגגנה. ארץ ישראל תתן פרי באופן בלתי מוגבל. הארץ תתלהב

ותשמח להגיב לעם ישראל מפני שהרבה הרבה זמן היא חכתה עד בואם. ושבתי את

שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות

ואכלו את פריהם. פעולה זאת של בנין הארץ היא מיוחדת לעם ישראל. אף עם אחר

לא הצליחו בה. ניסו. התאמצו ולא הצליחו. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד

מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלקיך.

ר' יהודה הלוי מביע את שני רעיונות אלו בשיריו על ציון:

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך,

דורשי שלומך והם יתר עדריך.

מים וממזרח וצפון ומתימן

שלום רחוק וקרוב שאי מכל עבריך.

ציון, בודאי תרצי לשמע מה שלום אסיריך. הם גם נאמנים אליך ושואלים בשלומך.

את בודאי נאמנה לנו, ונבואת הגאולה בודאי תתקיים.

*

הנביא לא אמר בדיוק איך תתרחש החזרה לארץ. הנביא לא פירט שארץ ישראל

תחכה לנו. יתכן שעם אחר יישב את הארץ ויפ?ת?ח אותה בלי ההשתתפות שלנו. איך

יחזור לארץ עם שהקיאה הארץ אותה לפני קרוב לאלפיים שנה, כשטמאו את עצמם

ואת הארץ במעשי התועבה? האם הארץ מחכה לבניה שישובו כמו שאם מחכה

לבניה? האם הבנים ירצו לשוב ארצה? זוהי שאלה כפולה. מה מבטיח את השיבה

לארץ ישראל? עמוס הנביא אינו מסביר לנו איך תהליך זה יתרחש, הסבלנות של עם

ישראל ושל ארץ ישראל שחכו כה הרבה שנים זה לזה..

התשובה היא שיש לנו זכות בארץ ישראל כמו שיש לנו זכות בירושלים ובמקדש.

ירושלים לפי הדין איננה עיר אלא חלק מהמקדש. ירושלים היא מחנה ישראל, הר

הבית הוא מחנה לויה והעזרה היא מחנה שכינה. זכותינו לירושלים איננה מבוססת

רק על הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, אלא גם על הפסוק בפרשת ראה, לשכנו

תדרשו ובאת שמה, תבחינו אתם במקום ששמה שוכנת השכינה ולמקום הזה תבואו.

יש שתי קדושות לירושלים, קדושת הארץ וקדושת המקדש. זכותינו לארץ

ולירושלים מבוססת על קדושה. מי שכופר בקדושת הארץ ובקדושת ירושלים, הרי

הוא מוותר על כל זכויותנו לארץ ולירושלים.

*

האם חורבן וקדושה הם הפכים הסותרים זה את זה, שני מושגים ששוללים אחד את

השני? האם תתכן קדושה רק במצב של בנין וסדר, שלמות ואושר? האם חורבן

ושממה, אפר וחורבות מביאים לסילוק השכינה ולחסולd? או אפשר להפך, קדושה

מחסלת חורבן, והקב"ה שוכן גם על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בה? במקום

שהשממה מפחידה, שם עדין שכנת השכינה?!

זוהי שאלה הלכתית. בפרשת בחקתי נאמר ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את

מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם

הישבים בה.

והשמותי את מקדשיכם- בטוי זה מתפרש בשני אופנים.

א. המקדש יהיה במצב של שממה וכתוצאה מזה תחסל הקדושה. הקב"ה אומר, אני

אחריב את המקדש מבחינה פיזית, דבר שיביא לסילוק השכינה המרחפת עליהם. לא

ישארו שמה קדושה ומקדש משום שחורבן ומקדש שוללים וסותרים אחד את השני.

ב. אני אחריב את המקדש מבחינה פיזית, אבל המקדש ישאר מקדש. המשנה

במסכת מגילה אומרת שבית כנסת שנחרב ונהפך לאפר וחורבה, כל ההלכות של

קדושת בית הכנסת נשארות בתוקף, שנאמר והשמותי את מקדשיכם, אף על פי

ששוממין, בקדושתן הן עומדין. הקדושה אינה נעלמת. קדושה אינה נרתעת

מחורבן. הרמב"ם בפרק ו' הלכות בית הבחירה מבאר את הרעיון שקדושת המקדש,

שנתקדשה על ידי דוד ושלמה, קדשd לעתיד לבא. קדושה זו המשיכה לארך כל

הדורות לרחף על ירושלים ועל הר הבית. קדושה ראשונה קדשddd וקדש לשעת

לעתיד לבא. ולמרות העובדה שהמקדש היה חרב כל כך הרבה שנים, חורבן פיזי אינו

מחסל את קדושת המקום. שממה פיזית אין בכוחה לשלול ולסתור קדושה

והתרוממות. הרמב"ם בעצמו שואל מדוע? הרמב"ם סובר שקדושת ארץ ישראל

הסתלקה בשעה שצבא נבוכדנצר כבשd. אם כן, שואל הרמב"ם, למה ההלכה

בקדושת המקדש היא שונה מההלכה בקדושת ארץ ישראל, וקדושה ראשונה קדשd

לשעתdd לעתיד לבא? תשובת הרמב"ם היא שקדושת הארץ בזמנו של יהושע וקדש

היתה מבוססת על כיבוש של כח צבאי. ממילא, כשצבא נבוכדנצר כבש את ארץ

ישראל, הסתלקה הקדושה. נבוכדנצר חיסל את קדושת הארץ.

מה שאין כן בית המקדש. הוא קדוש בגלל קדושת שכינה. והשכינה לא זזה לעולם.

הרי אמרו חז"ל והשמותי את מקדשיכם, אע"פ ששוממין, בקדושתן הן עומדין.

השכינה שורה במקום בבנינו וגם בחורבנו.

*

הקב"ה משרה את שכינתו בכבוד ופאר, במרחבים בחלל העולם.

השמים כסאי והארץ הדם רגלי. כמו כן, ה' משרה את שכינתו גם בשממה, בבדידות

ובמצב החשוך של הר הבית בחורבנו לארך כל הדורות.

השמים ושמי השמים הם אופקים רחבים בחלל היקום ומתאימים להשראת השכינה.

מדוע משרה הקב"ה את שכינתו בהר הבית, מקום בודד ושמם, מכוסה באפר

וחרבות? מדוע לא זזה השכינה משם לעולם? הקב"ה שוכן בכל פינות היקום, מלא

כל הארץ כבודו. הקב"ה גם שוכן במקום קטן וחשוך שלאורך קרוב לאלפיים שנות

גלות היה בודד, כאלו חסר תקוה. השכינה סרבה להסתלק מהמקום שביתה פעם

עמד. קדושת המקום נמשכה לאורך כל הדורות. המשנה והרמב"ם מסבירים את

הפסוק והשמתי את מקדשכם, אני אחריב את המקום בצורתו הפיזית, אך המקום

ישאר בקדושתו. הקדושה נשארת בתוך החורבן ובתוך השממה.

מדוע פירשו החכמים את הפסוק ככה, במובן חיובי?

בהפטרה של פרשת בחקתי נאמר

כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, מקוה ישראל ה'.

יש בפסוק זה מושג של דמות בת שתי פנים. הגמרא מפרשת את הפסוק והנה מלאכי

אלקים עלים וירדים בו, יורדים למטה ומסתכלים בדמות דיוקנו ועולים למעלה

ומסתכלים בדמות דיוקנו. המלאכים יורדים למטה ומסתכלים בדמות דיוקנו הפיזית.

המלאכים עולים למעלה ומסתכלים בדמות דיוקנו , לא הפיזית אלא בדמות דיוקנו

החקוקה בכסא הכבוד. ככה מסביר רש"י במסכת חולין.

משמעות הדברים היא שלכל דבר בעולם יש שתי דמויות, אחת של מטה ואחת של

מעלה החקוקה בכסא הכבוד. הכלל הזה שייך לא רק לאנשים אלא לכל מוסד

ביהדות. יש שבת של מטה ושבת של מעלה. ואת שבתתי תשמרו, מסופר בזוהר על

ההוא טעייא שפגש את רבי שמעון בר יוחאי ושאל אותו למה שבת באה בלשון

רבים? רבי שמעון בר יוחאי לא ידע. הטייא ההוא התחיל לומר שיעור שלם

כתשובה לשאלה, ומסכנתו היתה שיש שתי דמויות לשבת, שבת דלתתא ושבת

דלעילא. (זה פירוש כנוגא) הרעיון הזה מוזכר גם במסכת תמיד, שבשבת היו

אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים. ר' חיים

אמר שהלויים היו אומרים את כל זה.

אם כן, יש שתי שבתות. יש יום השבת, יום ששובתים ממלאכה ולומדים תורה,

דהיינו שבת דלתתא. אך יש גם שבת דלעילא שהיא יום שכולו שבת ומנוחה לחיי

עולמים, יום שכל מהותו היא שבת, מהות שמתבטאת בדברים שונים ובמיוחד

שהיא מנוחה לחיי העולמים. (רש"י במסכת ראש השנה חולק על פירוש זה של ר'

חיים.)

כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו

יש בית מקדש של מטה הבנוי מעצים ומאבנים. אך יש גם בית מקדש של מעלה

והיא סיבת תקותנו:

מקוה ישראל ה'

לפיכך הסבירו חכמינו את הפסוק והשמותי את מקדשיכם בצורה חיובית. אפילו

כשנחרב המקדש בצורתו הפיזית, עדיין נשאר מקדש. המקום עדיין קדוש ומרום.

אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדין. האויב שרף והחריב את הכל, אבל הוא לא

נגע בבית מקדש של מעלה.

כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו.

כל זמן שיש מקדש, השכינה שורה לא רק למעלה אלא גם למטה. ממילא, יש תקוה

שנשוב, ושהארץ לא תשכח אותנו. היא תשאר נאמנה לנו. גם יש לנו תקוה ורצון

להיות נאמנים לארץ ולא לשכח אותה.

ירמיהו, נביא החרבן, מחדש לנו את העובדה המדהימה הזאת, שמקום מקדשנו עדיין

קיים, ושהיא תקותנו. בלי הפסוק כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו היינו

מבינים את הפסוק והשמותי את מקדשיכם ששממה וחרבן מחסלים את הקדושה.

ירמיהו אומר שהמציאות היא אחרת. מקום מקדשנו הוא המקדש של מעלה, והוא

קיים תמיד. ממילא, הקדושה נשארת ועומדת גם במקום המקדש של מטה, ויש

תקוה לישראל.

לפי זה, אין אנו מרוצים מהבטחתו של עמוס בלבד, שנשוב לארץ ישראל. אנו רוצים

לדעת מה מבטיח לנו את שובנו. לזה באות ההפטרות של פרשיות בהר ובחקתי.

הפטרת בהר מספרת על קנין השדה של חנמאל בן שלם על ידי ירמיהו ביום החרבן.

הפטרת פרשת בחקתי מלמדת אותנו שיש מקדש של מעלה ששם מקום מקדשנו.

שמה, אין כל כח והשפעה לאיוב לחדור. ממילא, השכינה נשארת גם במקדש של

מטה. מזה יש לנו מקור לתקוה שנחזור ונבנה את ארצנו ואת מקדשנו. הפטרת

אחרי מות-קדשים מצהירה את העובדה שנש