בענין דבר המעמיד
בבשר בחלב
ברמ"א סימן פ"ז חלב הנמצא
בקיבה שנמלח בקיבתה אם העמיד בו אם הוא צלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב
שהעמיד בו נגד הקיבה ע"כ והכל תמהו על הרמ"א איך מהני ס' להתיר דהרי
מעמיד לא בטל והש"ך תירץ דדוקא היכא שאסור מעצמו אבל לא היכא שאסור משום תערובת
בב"ח. אבל דבריו אינם מובנים כיון דכבר נאסר משום בב"ח ומעמיד לא בטל
למה לא יאסור גם את התערובת. ומחלב הקיבה גופא דלא נעשית בב"ח על ידי מעמיד
במשהוא שהביא הש"ך אינו שייך לזה
וכמובן דהתם לא נעשית לכתחילה בב"ח
כיון שאין בו כדי נתינת טעם. אבל היכא שכבר נעשית בב"ח ונעשית נבילה למה לא
יאסור על ידי מעמיד ככל האיסורין.
ונ"ל דיסוד הדין דמעמיד מה דאוסר
במשהוא לא הוי דין הפקעת ביטול לבד מדיני ביטול ככל הדברים האוסרים במשהוא כי אם
דהוי דין בפני עצמו בדיני איסורין דמעמיד אוסר ולא בטל. וחזינן זאת מהא דפסק הרמב"ם
הדין דמעמיד אוסר במשהוא גם במין בשאינו מינו. ומ"ש מכל הדינים מדרבנן דנאמרו
בהפקעת ביטול כל הני דאוסרים במשהוא דאינם רק במינו ולאינו מינו לא שייכים משום
דהפקעת ביטול של אינו מינו תלוי רק בנתינת טעם אכן הדין מה דמעמיד אוסר בכל שהוא
חיילא גם במין בשאינו מינו והיינו משום דיסוד דין מעמיד מה שאוסר במשהוא אינו
הפקעת דין ביטול מדיני ביטול ורק דין בפ"ע בדיני איסורין דמעמיד אוסר ולא בטל
וחדא הוא מין במינו ומין בשאינו מינו. אשר
ע"כ נ"ל דבמעמיד הפקעת ביטול
לגמרי באמת ליכא רק דלא בטל בנוגע לאיסור מעמיד מה דמעמיד אוסר אבל זולת זאת באמת
איכא ביה דין ביטול דהיכא דיש ס' איכא ביה דין ביטול לענין איסור והפקעת טעם כעיקר
דאף דמעמיד אוסר מדין מעמיד בכל זאת איכא ביה חלות דין ביטול וששים לענין דין טעם
ובזה חלוק מעמיד מכל הני דאוסרים במשהוא. אשר ע"כ נ"ל דלהפוסקים
דס"ל דדין אפשר לסוחטו [אסור] בב"ח הוא רק משום שאי אפשר ליסחט כל החלב
ומשהוא חלב מיהא נשאר. אבל באם שהיה יצויר שיפרד לגמרי הבשר מהחלב באמת ניתרין ולא
הויין בב"ח כלל. א"כ נראה לדון דכל בב"ח שכבר נעשית בב"ח שנתערבה
ואיכא בהתערובת ששים דניתר הבב"ח לאחר הביטול נמצא דלא הוי רק ביטול של היתר
איסורין כי אם דדין ביטול וששים חל גם על הפקעת הטעם ומהני גם להפקיע את עצם
התערובת של בב"ח דלא הוי בב"ח כלל משום דאין כאן טעם חלב בבשר כלל דכיון
דפקע דין טעם על ידי דין ביטול וחלות ששים מהיתר דאינם מצטרפים כלל להחלב או להבשר
ואיכא על הטעם דין ביטול ממילא דינו כנסחט כולו.
והנה הרמ"א בסימן צ"ב פסק
כהנך פוסקים כמו שכתב שם דהיכא דלא ניער אינו צריך ששים נגד כל החתיכה דזהו רק
משום דבשר בלא חלב אינו אוסר כלל ואף דטעם בשר יוצאת אבל חלב אינו יוצא משום דאין
בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. הרי להדיא דהרמ"א ס"ל כהנך פוסקים דנסחט
כולו מותר דאלת"ה הרי גם בלא ניער היה מצריכינן ששים נגד כל החתיכה דטעם בשר
הרי יוצא. אשר ע"כ שהרמ"א לטעמיה ניחא מה שכתב דמעמיד של בב"ח ניתר
בס' דהרמ"א ס"ל דאף דמעמיד אוסר מדין מעמיד ולא בטל מ"מ איכא ביה
חלות דין ביטול וחלות דין ששים להפקעת דין טעם כעיקר וטעם של בב"ח
וכמש"נ למעלה וממילא לא הוי בב"ח כמו נסחט כולו ולא דמי למין במינו למאן
דס"ל דלא בטל דלא פקע גם דין טעם של בב"ח ושם של בב"ח וכמבואר
בהסוגיא משום דהתם פקע דין ביטול לגמרי וגם על הפקעת טעם וכל היכא דפקע דין ביטול לא
מהני ששים גם להפקיע שם בב"ח ודין טעם של בב"ח כאשר מוכרח זאת להנך
שיטות דס"ל נסחט כולו מותר. אבל לא שייך זאת לדין מעמיד וכמו שנתבאר דדין
מעמיד לא הוי הפקעת דין ביטול לגמרי ורק דין בפ"ע דמעמיד אוסר ולא בטל ולא
שייך זאת רק לדין מה דמעמיד אוסר בתערובת אבל לענין הפקעת טעם של בב"ח על ידי
ששים איכא ביה
גם דין ביטול וכמש"נ למעלה וניחא
דברי הרמ"א, ואולי זאת הוא גם ביאור דברי הש"ך. ולפמש"נ נמצא דדינו
של הרמ"א צריך להיות תלוי בהשיטות של אפשר לסוחטו איך הדין בנסחט כולו ורק
דהרמ"א לטעמיה דס"ל נסחט כולו מותר.