הרמב"ם פרק י הלכות נזירות הלכה ו-ז וז"ל, שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי ואם טמא אני הרי היא נדבה וכן הוא אומר בשניה ובשלישית ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית ואומר ומתנה אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה ראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה והשאר קרבן טהרתי ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ"ל.

אשר מבואר בדברי הרמב"ם דאם אך הוא מצורע בין אם הוא מצורע לחוד ובין אם הוא מצורע וט"מ העולה של תגלחת ראשונה היא לחובת מצורע. אלא דנ"מ בין אם הוא מצורע לחוד או מצורע וט"מ בהעולה של תגלחת שניה דאם הוא מצורע לחוד העולה של תגלחת שניה היא לחובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה. משא"כ אם הוא מצורע וט"מ העולה של תגלחת רביעית היא חובת נזירות ושניה ושלישית הם נדבה. כן מפורש בדברי הרמב"ם.

ודברי הרמב"ם תמוהים וסתומים מאד, חדא מה שכתב דאם הוא מצורע עולה הראשונה של תגלחת ראשונה היא חובת מצורע, ודבר זה סתום ותמוה מאד דהרי התגלחת הראשונה היא תגלחת חלוטו ואיך יוכל להביא אז הקרבנות של ספורו דהוא עוד בטומאתו וזמן הבאת קרבנותיו הוא רק לאחר שיטהר מטומאת ספורו וא"כ איך יוכל להיות קרב קודם התגלחת של חלוטו לחובת מצורע. ועוד מה שכתב דאם הוא מצורע ולא טמא מת העולה השניה של תגלחת שניה היא חובת נזירות, גם זה תמוה מאד שהרי התגלחת השניה היא תגלחת ספורו של מצורע וימי צרעתו אינם עולין למנין נזירות ואחר התגלחת השניה חלה עליו ומתחיל למנות נזירות כל השנה, וא"כ איך יוכל להיות קרב העולה שקודם התגלחת השניה לחובת נזירות, והרי לענין חובת נזירות הא הוי מחוסר זמן בבעלים.

ובראב"ד שם וז"ל, זה אי אפשר שאין למצורע עולה בתגלחת ראשונה ולא שום קרבן אלא אם מוחלט הייתי עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספורו ואחת לספק טומאתו ואם טהור מטומאת מת הייתי וודאי מצורע עולה הראשונה נדבה והשניה והשלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתו וכו' עכ"ל. והיינו דמשיג על הרמב"ם על מה שכתב דאם אך הוא מצורע עולה ראשונה חובת מצורע, וע"ז השיג דעולה הראשונה לא יוכל להיות קרב לחובת מצורע וכמו שכתבתי למעלה, וע"כ כתב דהעולה של תגלחת שניה דהיא תגלחת ספורו של מצורע היא חובת מצורע. אלא דגם דברי הראב"ד תמוהים מה שכתב דאם הוא מצורע לחוד העולה של תגלחת שניה ושלישית שניהם לחובת צרעת והרביעית חובת נזירות, ודבר זה תמוה מאד דלמה צריך שניהם ואיך הם קרבים שניהם לחובת צרעת. וגם קשה עוד דהרי אם הוא מצורע ולא טמא מת הרי התגלחת שלישית היא תגלחת נזירות, והרי תגלחת נזירות צריך להיות דוקא על קרבן והקרבן הוא לעיכובא בהתגלחת וכדתנן במסכת נזיר דף מ"ו דאם גילח על הזבח ונמצא הזבח פסול גם תגלחתו פסולה, ואם כן תמוהין דברי הראב"ד דכתב דאם הוא מצורע לחוד העולה שניה ושלישית שניהם לחובת צרעת והעולה רביעית היא חובת נזירות וא"כ על איזה קרבן הוא מגלח התגלחת שלישית של נזירות, ודברי הרמב"ם והראב"ד תמוהים וסתומים.

גם צ"ע דברי הרמב"ם בדין אם הוא טמא מת לחוד, דהרמב"ם הרי כתב בתחילת דבריו בהלכה ו דהוא מתנה בשעת הבאת העולה הראשונה דאם טהור אני זו מחובתי ואם טמא אני הרי היא נדבה והך אם טמא אני פירושו ט"מ לחוד דאז התגלחת הראשונה היא תגלחת טומאה של נזירות ונזיר טמא הרי מביא עולת העוף ולא עולת בהמה וע"כ מתנה דיהיה נדבה אם הוא ט"מ לחוד ואח"כ כתב וכן הוא אומר בשניה ובשלישית ובשניה ניחא דמתנה להיפך אם טמא מת לחוד אני הרי זו חובה דהרי אז התגלחת שניה היא תגלחת נזירות. ואם טהור לגמרי אני דאז הראשונה עלתה לחובת נזירות השניה נדבה.

אכן מה שכתב דמתנה גם בשלישית צ"ע, דהשלישית הרי לכל האופנים היא נדבה בין אם הוא טמא מת לחוד ובין אם הוא טהור לגמרי. ואפילו אם נימא דהרמב"ם כלל הכא כל אופני התנאה בין אם הוא טמא מת לחוד ובין אם הוא טמא טומאת מצורע והא דכתב דצריך להתנות גם בשלישית היינו באופן דהוא טמא טומאת צרעת ג"כ צ"ע, דבדברי הרמב"ם הרי מבואר דהשלישית של עולה היא נדבה בין אם הוא מצורע לחוד ובין אם הוא מצורע וט"מ, וכמו שהבאתי למעלה לשון הרמב"ם דאם הוא מצורע לחוד השניה חובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה ואם הוא מצורע וט"מ הרביעית חובת נזירות ושניה ושלישית נדבה. ובאמת צריך עיון דא"כ למה מביא כלל השלישית. אכן תחילת דברי הרמב"ם משמע שהשלישית ג"כ איכא אופן שהיא חובה במה שכתב דמתנה גם בשלישית, וצ"ע סתירת ובירור דברי הרמב"ם.

וכן צ"ע מה שכתב אח"כ בתחילת הלכה ז דמתנה בשעת הבאת עולה הרביעית אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה, ולכאורה צריך עיון דאם נימא דהך אם טמא פירושו טמא מת לחוד וע"כ ראשונה נדבה, א"כ איך יוכל להיות דרביעת חובה דהרי אם הוא טמא מת לחוד הרי התגלחת שניה היא תגלחת נזירות, ובע"כ צריך להביא העולה השניה לחובת נזירות משום דאי לאו הכי לא היה יכול לעשות התגלחת השניה דהרי תגלחת נזירות צריך קרבן מקודם, וכדקי"ל דאם גילח על הזבח ונמצא הזבח פסול גם תגלחתו פסולה, וא"כ הרי עולה השניה היא חובת נזירות והשלישית והרביעית הם נדבה ולא יתכן דהרביעית יהיה חובה רק אם הוא טמא מת מצורע. ואם נימא דהך אם טמא הייתי פירושו טמא מת ומצורע א"כ אמאי עולה הראשונה נדבה דהרי אם אך הוא מצורע ראשונה חובת צרעת. אם לא שנימא דהך עולה הראשונה אין פירושו הראשונה ממש רק הראשונה להרביעית שמביא עתה. אכן הרמב"ם הרי כתב אח"כ תיכף אם מוחלט הייתי ראשונה חובת צרעת והך אם מוחלט הייתי היינו מוחלט גם כן עיין שם בדברי הרמב"ם. אשר משמע דהך אם טמא הייתי שמקודם פירושו טמא מת לחוד וע"כ ראשונה נדבה, וא"כ צ"ע אמאי הרביעית חובה. ואם באמת אינו מביא השניה לחובת נזירות אם הוא טמא מת לחוד והרי תגלחת נזירות צריך קרבן קודם, ודברי הרמב"ם תמוהים וסתומים מאד וצ"ע כל דברי הרמב"ם. ועיין בנזיר דף ס' דמפורש שם להדיא דאם אך הוא מצורע ראשונה נדבה. אשר מפורש כדברי הראב"ד וצ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם הוא מצורע ראשונה חובת צרעת מהסוגיא דנזיר.

ונ"ל דהנה בזבחים דף קי"ד איכא מחלוקת במצורע ששחט אשמו שלא לשמו בתוך ימי ספורו אם כשר או פסול, וחד מ"ד סובר כיון דשלא לשמו כשר בתורת נדבה ע"כ כשר גם בתוך ספורו, וחד מ"ד סובר כיון דאינו כשר לשמו אינו כשר גם שלא לשמו משום דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו. ולכאורה צ"ע דברי הגמרא, דנראה פשוט דכל אשם מצורע שלא לשמו דכשר בתורת נדבה באמת הוא קרבן אשם מצורע וקרב לצרעתו ורק דאינו עולה לחובת מצורע והוא קרבן אשם מצורע נדבה, ולענין דיהא קרב בתורת נדבה פשוטה ולא יהיה קרבן אשם מצורע על זה באמת נשאר הדין דאשם אינו בא בנדבה, וגמ' מפורשת היא כן במנחות דף פ"ט דאשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים מפני שאם אי אתה אומר כן פסלתו משום שאשם אינו בא בנדבה כמבואר בסוגיא שם עיין שם, והרי כל אשמות לבד אשם מצורע אינו טעון נסכים כמבואר במנחות דף צ' והא דאשם מצורע שלא לשמו טעון נסכים היינו משום דבשלא לשמו הוא ג"כ אשם מצורע ורק דאינו עולה לחובת מצורע ודין נסכים אינו תלוי אם הוא קרב ועולה לחובת מצורע ורק אם הוא קרב אשם מצורע וקרבן אשם מצורע נדבה ג"כ טעון נסכים, וזהו דקאמר הגמרא שאם אי אתה אומר כן פסלתו היינו שאם נימא דלא בעי נסכים ודינו כדין נדבה פשוטה א"כ צריך להיות פסול משום שאשם אינו בא בנדבה.

ועיין ברמב"ם פרק ט"ו הלכות פסולי המוקדשין וז"ל, אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם יקרב בלא נסכים נמצא כמקריב נדבה ואין האשם בא בנדבה עכ"ל. והרי באמת אשם מצורע ששחטו שלא לשמו נשאר קרבן נדבה ומה זה שכתב הרמב"ם נמצא כמקריב נדבה ואין האשם בא בנדבה אפשר דהפירוש בדברי הרמב"ם הוא כמו שכתבתי, דהוא אשם מצורע ולא נדבה פשוטה, והגזה"כ מה דבשלא לשמו כשר בתורת נדבה הוא בצירוף מה דנשאר מיהא קרבן מצורע ולענין נדבה פשוטה באמת נשאר הדין דאשם אינו בא בנדבה, וע"כ בעי נסכים כדין קרבן אשם מצורע ופשוט.

אשר לפי"ז צריך עיון דברי הגמרא דזבחים, דמבואר שם דלחד מ"ד באמת כשר אשם מצורע שלא לשמו גם בתוך ספורו ואפילו מאן דסובר דפסול הוא משום דכיון דאינו כשר לשמו אינו כשר גם שלא לשמו וזהו דין אחר בכל שלא לשמו וממילא לא חל עליו כל הך דינא דשלא לשמו נעשה נדבה, אבל זה מבואר בהסוגיא דאם אך חל עליו הך דינא דשלא לשמו נעשה נדבה כשר גם בתוך ספורו, ודבר זה צ"ע, דהרי הוא אשם מצורע וא"כ איך יכול להביאו בתוך ספורו כיון דעדיין הוא טמא ולא הוי עוד זמן הבאת קרבנותיו ולענין הבאת קרבנות מצורע הא הוי מחוסר זמן בבעלים, וא"כ לכאורה גם נדבה של קרבן אשם מצורע לא יהיה יוכל להביא כיון דלא הוי זמן הבאת קרבנות והוא מחוסר זמן בבעלים לענין קרבנות מצורע וא"כ אמאי כשר אשם שלא לשמו בתוך ספורו והרי אשם אינו בא בנדבה גם בשלא לשמו ולא יוכל להיות קרב רק בתורת קרבן מצורע, ולענין קרבנות מצורע הא הוי מחוסר זמן בבעלים וצ"ע. אבל עכ"פ הרי מבואר בהסוגיא דזבחים דעל דין נדבה של כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים ואשם מצורע שלא לשמו כשר בתורת נדבה של קרבן אשם מצורע גם בתוך ספורו, ודבר זה ע"כ מוכרח מהסוגיא דזבחים.

אשר מכל זה נתעוררתי, דאולי יש להסתפק בעולה דבא בנדבה אם יכול להביא עולת מצורע לשמו בתוך ספורו בתורת קרבן עולת מצורע נדבה. ולכאורה היה נראה פשוט באופן כזה שיהא קרב לצרעתו ולא יעלה לחובת מצורע ליכא רק בשלא לשמו, דבאמת הביאו לחובת מצורע ורק דנשאר מעצמו נדבה מהגזה"כ דשלא לשמו בזה הוי דינא דנשאר מיהא קרבן מצורע והוא קרבן מצורע נדבה, אבל בעולה שמקריבה לשמו ומביאה לכתחילה קרבן כזה שיהיה קרבן מצורע ולא יעלה לחובת מצורע זאת לא שייך ולכתחילה אינו יכול להביא עולת מצורע נדבה, וגם נראה דכל עיקר הך דין נדבה של כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה של כל הקרבנות הוא דין קרבן נדבה חדשה מה דנשאר לבעלים קרבן נדבה ממילא אף דאינו עולה לבעלים, ושאני מכל נדבות שמביאן לכתחילה לשמן דעולה הוא לבעלים בתורת נדבה, ובאופן דכשר ולא עלו לבעלים לא שייך רק בשלא לשמו, וא"כ לא מצינו דבתוך ספורו כשר נדבה של קרבן מצורע אף דלא יעלה לחובת מצורע רק בנדבה של כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה ולא בנדבה של לשמו אפילו אם נימא דיוכל להיות קרב בתורת קרבן עולת מצורע, מ"מ אינו מוכרח אם הוא כשר בתוך ספורו, כיון דהוא מחוסר זמן בבעלים לענין קרבנות מצורע. כן היה נראה פשוט.

אכן עיין בזבחים דף קי"ד דמבואר שם דמצורע שהקריב עולתו בחוץ בתוך ימי הספירה חייב ונזיר שהקריב עולתו ושלמיו בחוץ בתוך ימי נזירותו חייב, ולפי הפירוש הפשוט הוא משום דעולה ושלמים באין בנדבה וע"כ הויין ראוין לפתח אהל מועד משום דכשרין הם בתורת נדבה פשוטה, ולכאורה צ"ע, דהרי קי"ל דמצורע אינו משלח קרבנות וכן פסק גם הרמב"ם בפרק ב הלכות ביאת מקדש דמצורע אינו משלח שום קרבן, והרי במסכת מו"ק דף ט"ו מבואר דילפינן זאת מקרא דיחזקאל שבעת ימים יספרו לו ואח"כ יקריב חטאתו והך יספרו לו קאי על ספירת מצורע, הרי להדיא דגם בימי ספורו אינו משלח וא"כ אמאי חייב בחוץ. אכן עיין ברמב"ם פרק ב מהלכות ביאת מקדש שכתב וז"ל, וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו' אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה עכ"ל, אשר מבואר בדברי הרמב"ם דהא דמצורע אינו משלח קרבנות גם בדיעבד לא הורצה, ולפי"ז צ"ע המשנה דזבחים דחייבים בחוץ אם לא שנימא דדעת הרמב"ם הוא רק דלא הורצה ואינו מרצה עליו אבל הוא בעצמו כשר וע"כ הוי ראוי לפתח אהל מועד וחייבין בחוץ וצ"ע בזה.

והנה עיין ברמב"ם פרק י"ח מהל' מעשה הקרבנות וז"ל, וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי ספירה פטורין שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין שהעולה דורון הוא והחטאת והאשם הוא עיקר הכפרה וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירותו פטור הקריב עולתו ושלמיו בחוץ חייב שהחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות עכ"ל, ולכאורה צ"ע לשון הרמב"ם שכתב החילוק בין חטאת ואשם מצורע לעולת מצורע משום דעולה דורון הוא והחטאת והאשם הם המכפרין והמכשירין וכן בקרבנות נזיר בין חטאת לעולה ושלמים משום שהחטאת הוא עיקר הנזירות, ולכאורה הטעם הוא משום דעולה ושלמים באין בנדבה וע"כ כשרים הם בתורת נדבה פשוטה וחטאת ואשם אינם באין בנדבה, וצ"ע קצת לשון הרמב"ם דמשמע שחילק בין חטאת ואשם מצורע לעולת מצורע גופא וכן בקרבנות נזירות. אשר נראה הוא, משום דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דהא דמצורע אינו משלח קרבנות גם בדיעבד לא הורצה ופסול, וע"כ אי משום הך דעולה בא בנדבה של כל התורה כולה באמת לא הוי ראוי לפתח אהל בחוץ ומה הוא זה הטעם שכתב הרמב"ם.

אלא דצ"ע באמת אמאי חייבין עולות שנסתפקתי למעלה אם יכולין להביא עולת מצורע בתוך ספורו בתורפק עולת מצורע נדבה. אשר משמע דדעת הרמב"ם דיכולים להביא, וא"כ נמצא דהוא קרב בתורת קרבן מצורע וע"כ לא שייך לזה הא דמצורע אינו משלח קרבנות כיון דהוא מקרבנות מצורע גופא, ואף דאינו עולה לחובת מצורע מ"מ כיון דהוא מקרבנות מצורע וקרב לצרעתו ממילא לא שייך לזה הא דמצורע אינו משלח קרבנות. וזהו שכתב הרמב"ם לחלק בקרבנות מצורע גופא בין עולה לחטאת ואשם משום דעולה דורון הוא, וע"כ שפיר יוכל להיות קרב העולה בתורת עולת מצורע נדבה אף אם לא יעלה לחובת מצורע, וע"כ שפיר כשר גם בתוך ספורו, משום דעל דין נדבה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים, וע"כ הוי ראוי לפתח אהל מועד וחייבין בחוץ וכן בקרבנות נזיר חילק בקרבנות נזיר גופא בין חטאת לעולה ושלמים אף דשם כשר בתורת נדבה פשוטה, מ"מ כיון דדעת הרמב"ם הוא דעל דין נדבה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים א"כ נמצא דבאמת הוא קרב בתוך ימי נזירותו בתורת קרבן נזיר, כיון דהאמת הוא דקרב בתורת קרבן נזיר נדבה.

אשר לפי"ז הרי ניחא השגת הראב"ד עמש"כ הרמב"ם דאם הוא מצורע עולה הראשונה חובת מצורע, דלפי מה שנתבאר הרי נמצא דדעת הרמב"ם דגם בתוך ספורו יכולים להביא בתורת עולת מצורע נדבה וחובת מצורע פירושו קרבן מצורע וקרב לצרעתו ובאמת אינו נפטר מחיובו והוא קרבן מצורע נדבה. והוצרך לזה אף דסוף סוף אינו נפטר בו מחיובו והוא רק בתורת קרבן מצורע נדבה והרי יכול להביאו בתורת נדבה פשוטה משום הדין דמצורע אינו משלח קרבנות והרי ע"כ צריך להביא עולה משום ספק דלמא הוא נזיר טהור ותגלחת הראשונה היא תגלחת נזירות והרי תגלחת נזירות צריך להיות דוקא על קרבן וכדתנן בנזיר דאם גילח על הזבח ונמצא הזבח פסול גם תגלחתו פסולה וע"כ צריך להביא עולה בתנאי דאם הוא נזיר טהור יהיה עולת נזיר ואם הוא מצורע צריך להיות קרב בתורת נדבה והרי בתורת נדבה פשוטה אינו יכול להביא משום הדין דמצורע אינו משלח קרבנות וע"כ צריך להביאו בתורת עולת מצורע נדבה.

ולפי מש"נ אין סתירה ג"כ להרמב"ם מהסוגיא דנזיר דמבואר שם דאם הוא אך מצורע ראשונה נדבה, דהרמב"ם מפרש דהך דמבואר בסוגיא דהיא נדבה פירושו קרבן מצורע נדבה ובאמת הוא קרבן מצורע וקרב לצרעתו ורק דהוא בתורת נדבה, וגם דברי הרמב"ם שכתב דהראשונה חובת מצורע פירושו רק דהוא קרבן מצורע וקרב לצרעתו ובאמת אינו נפטר בו מחיובו והוא קרבן מצורע נדבה ונמצא דדברי הרמב"ם והגמרא חדא הם. ונראה דגם הראב"ד לא פליג בזה על הרמב"ם דעל דין נדבה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים, והשגת הראב"ד הוא רק משום דנראה פשוט דהא דמבואר בזבחים דגם בתוך ספורו יכול להביא אשם מצורע נדבה הוא דוקא כשחל עליו טומאת ספורו, ורק דהוא מחוסר זמן בבעלים כשר בתורת נדבה, דעל דין נדבה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים, משא"כ כל זמן שהוא בטומאת חלוטו בודאי אינו יכול להביא בתורת קרבן מצורע וגם לא חל על הקרבן הקדש קרבן מצורע כל זמן שהוא בטומאת חלוטו דהרי כל חיוב קרבנות שלו הוא רק מטומאת ספורו וכל זמן שלא חל עליו טומאת ספורו לא הוי דינו כמו מחוסר זמן בבעלים רק כמו קודם דנרפא כלל וזאת פשוט.

והנה העולה שמביא בכל הארבע תגלחיות מקריבה קודם התגלחת דהרי עיקר הבאתה משום ספק נזיר טהור והתגלחת היא תגלחת נזירות דאיכא ספק בכל הארבע תגלחיות והרי בתגלחת נזירות צריך להקריב העולה קודם התגלחת וזאת הוא באמת לעיכובא, וכדתנן בנזיר דאם גילח על הזבח ונמצא הזבח פסול גם תגלחתו פסולה, וא"כ ע"כ הקרבת העולה הוא קודם התגלחת. ואם כן אם נימא דתגלחת מצורע מעכב אם כן נמצא דבשעת הבאת העולה הראשונה קודם התגלחת הראשון אם אך הוא מצורע עדיין הוא בטומאת חלוטו. וזהו שהשיג הראב"ד, דהרי דעת הראב"ד הוא בפרק י"א מהלכות טומאת צרעת דתגלחת מצורע מעכב וא"כ נמצא דבשעת הבאת עולה הראשונה הוא עוד בטומאת חלוטו וע"כ שפיר השיג וסובר דלא יוכל להביאה בתורת עולת מצורע נדבה. משא"כ הרמב"ם לטעמיה דס"ל תגלחת מצורע אינו מעכב כמבואר כאן בפרק י' דנזירות בהל' ט, וא"כ י"ל דבאמת הטבילה עשה קודם הבאת העולה והתגלחת. ואף דלכתחילה בסדר טהרת המצורע התגלחת הוא קודם הטבילה כמבואר בנזיר דף ס' דמצורע תגלחתו קודם ביאת מים.

אכן עיין ברמב"ם פרק י"א טומאת צרעת שכתב דתגלחת מצורע וטבילתו והזאתו אינם מעכבין זו את זו והיינו דאינו מעכב הסדר של טהרת צפרים ותגלחת וטבילה, וא"כ שפיר י"ל דאיירי דהקדים הטבילה להתגלחת. ומוכרח לזה משום הבאת העולה שצריך להקריב ע"כ קודם התגלחת וכמש"נ ואם יעשה הטבילה לאחר התגלחת א"כ יהיה נמצא דבשעת הבאת העולה שקודם התגלחת יהיה עוד בטומאת חלוטו וא"כ איך יהיה קרבה משום הדין דמצורע אינו משלח קרבנות וע"כ ע"כ מוכרח לעשות הטבילה קודם הבאת העולה והתגלחת, וכיון דדעת הרמב"ם דתגלחת מצורע אינו מעכב א"כ נמצא דתיכף כשטבל חל עליו טומאת ספורו ומצורע בימי ספורו הרי דעת הרמב"ם דיכול להביא עולת מצורע נדבה וכמש"נ, וממילא לא שייך לזה הא דמצורע אינו משלח הקרבנות כיון דהוא קרבן מצורע נדבה וכמש"נ והרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי אם בשעת הבאת עולה הראשונה הוא בטומאת חלוטו או בטומאת ספורו כמש"נ. אשר לפי"ז הרי ניחא דברי הראב"ד שכתב דאם הוא מצורע ולא טמא מת העולות של תגלחת שניה ושלישית שניהם לחובת מצורע אשר דדברי הראב"ד מוקשים דלמה צריך שניהם ואיך הם קרבים שניהם.

אכן לפי מש"נ הרי ניחא דלדעת הראב"ד דתגלחת מצורע מעכב גם תגלחת שניה של מצורע מעכב, וא"כ נמצא דבשעת הבאת עולה השניה דהוא ג"כ קודם התגלחת דהרי בכל הארבע תגלחיות איכא ספק נזיר טהור ותגלחת נזירות דצריך קרבן קודם התגלחת הוא עדיין בטומאת ספורו, וא"כ לכאורה צ"ע איך יוכל להביאו לחובת מצורע. אכן מזה נראה מוכרח כמש"כ בתחילה דגם דעת הראב"ד דגם בתוך ספורו כשר בתורת נדבה והשגתו על הרמב"ם הוא רק על העולה הראשונה דהוא עדיין בטומאת חלוטו לדעת הראב"ד, משא"כ בשעת הבאת העולה השניה דהוא בטומאת ספורו לדעת הראב"ד גם דעת הראב"ד דעל דין נדבה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים, וע"כ שפיר יכול להביאו בתורת עולת מצורע נדבה. אבל נמצא דבאמת אינו נפטר בו מחיובו כיון דהוא עוד בטומאת ספורו בשעת הבאת העולה השניה ורק דהוא קרבן מצורע נדבה אבל אכתי חייב בעולה מחיוב קרבנות שלו, וע"כ שפיר כתב הראב"ד דצריך להביא העולה השלישית ג"כ לחובת מצורע דאז הא כבר נטהר מטומאת ספורו וקרב לעולה לחובת מצורע ונפטר בו מחיוב קרבנות שלו. אבל אכתי צ"ע דברי הראב"ד, דנהי דהעולה השלישית יוכל להיות קרב לחובת מצורע אבל על מה עושה התגלחת שלישית דהיא תגלחת נזירות אם הוא מצורע ולא טמא מת וכיון דהעולה השלישית קרבה לחובת צרעת והרביעית לחובת נזירות א"כ על איזו קרבן הנו עושה התגלחת השלישית דהיא תגלחת נזירות.

ונ"ל דהנה בנזיר דף מ"ו איכא מחלוקת ר"ש ורבנן אם יכול לגלח על עולה ושלמים ששחטן שלא לשמן, ומבואר שם בסוגיא דלר"ש דיכול עליהן יכול לגלח גם על שלמי נדבה, ועיין שם בתוספות שפירשו כגון שלמי תודה, וכן מבואר שם בירושלמי דלר"ש יכול לגלח על שלמי חגיגה. אשר מבואר בדברי התוספות והירושלמי דלר"ש אין סתירה וכל קרבנות אף שהם קרבים לחובתם ואינם קרבנות נזיר כלל מ"מ יכול לגלח עליהם אם הביאום לכתחילה בכדי לגלח עליהן, ולפי"ז הרי ניחא דברי הראב"ד, דהרי דעת הראב"ד הוא כאן בפרק י' דאשם מצורע מעכב וכל חשבון התגלחת קאי רק לר"ש דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול ולר"ש בעצמו אין סתירה ויוכל להיות קרב לחובת צרעת ומ"מ יכול לגלח עליו, אלא דכ"ז הוא רק לענין גילוח שפיר יכול להביא לכתחילה בכדי לגלח אף שקרב לחובת צרעת אבל לחיוב קרבנות שלו בודאי אינו עולה כיון דקרב הוא לחובת מצורע, וע"כ שפיר כתב הראב"ד דהעולה של תגלחת רביעית היא חובת נזירות ומביאה לחובתו ועולה לו לחיוב קרבנות שלו, אשר דנתבאר דניחא השגת הראב"ד על הרמב"ם וניחא גם דברי הראב"ד אשר דלכאורה היו תמוהין מאד. ולפי מש"נ ניחא גם מה שכתב הרמב"ם דאם הוא מצורע ולא טמא מת העולה השניה היא חובת נזירות אשר דהם תמוהים דאיך יוכל להיות קרב השניה לחובת נזירות והרי אם הוא מצורע לחוד מתחיל הוא עתה אחר התגלחת השניה למנות נזירותו לכל השנה וא"כ הא הוי מחוסר זמן בבעלים לענין חובת נזירות.

אכן לפי מש"נ דדעת הרמב"ם דעל דין נדבה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים ניחא, דנפרש דהך חובת נזירות ג"כ פירושו קרבן נזיר כמו חובת מצורע ובאמת אינו עולה לחובת חיוב קרבן נזיר והוא קרבן נזיר נדבה. אכן עדיין אינו מיושב דברי הרמב"ם, דהרמב"ם הרי כתב דהשניה חובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה וכיון דהך חובת נזירות באמת אינו רק קרבן נזיר נדבה א"כ על מה הוא עושה התגלחת שלישית דהיא תגלחת נזירות אם הוא מצורע לחוד, דהרמב"ם הרי פסק בפרק ח' מהלכות נזירות כרבנן דר"ש דס"ל דאינו יכול לגלח על העולה ושלמים של קרבנות נזיר ששחטן שלא לשמן אף דגם בשלא לשמן הם קרבנות נזיר נדבה, וכמו שהבאתי למעלה מהגמ' דמנחות מדין נסכים לענין קרבנות מצורע דגם בשלא לשמן הם קרבנות מצורע וכמו כן הוא בקרבנות נזיר ופשוט ומ"מ ס"ל לרבנן וכן פסק גם הרמב"ם דאינו יכול לגלח עליהם משום דהם רק נדבה וגם על קרבנות נזיר נדבה אינו יכול לגלח. וא"כ עדיין צ"ע דברי הרמב"ם על מה עושה התגלחת שלישית כיון דהעולה השניה באמת אינה קרב רק בתורת קרבן נזיר נדבה דהרי הא הוי מחוסר זמן בבעלים. אכן עיין ברמב"ם בפרק י' דנזירות הלכה ח' שם וז"ל, נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפרים וחטאת העוף היא חטאתו ולא תאכל מפני שהוא ספק ועולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה כדי שיגלח על הבהמה וכו' עכ"ל, והך חטאת העוף קאי על חטאת העוף של תגלחת שניה דהיא חטאת העוף של צרעתו. וכן מפורש ג"כ שם ברמב"ם בהל' ה' דחטאת העוף השניה לספק צרעתו והרמב"ם כתב דעולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה כדי שיגלח על הבהמה והוא משום דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דאם הוא מצורע לחוד העולה השני' היא חובת נזירות. אשר דמפורש בדברי הרמב"ם דבאמת עושה התגלחת שלישית על העולה השניה אף דהוא מחוסר זמן בבעלים.

אשר ע"כ נתעוררתי דאולי יש לומר בדוחק דדעת הרמב"ם היא באמת דיכולין לגלח גם על קרבנות נזיר נדבה אף שאינו עולה לחובת חיוב קרבנות שלו. ואף דהרמב"ם פסק דאם גילח על קרבנות נזיר ששחטן שלא לשמן גם תגלחתו פסולה, י"ל דשאני שלא לשמן דעיקר דינו הוא דהוא קרבן דאינו עולה לבעלים וגם בתורת נדבה אינו עולה להבעלים ורק דכשר וקרב להבעלים, ושאני מכל נדבות דעלמא שמביא לכתחילה לשמו בתורת נדבה דבאמת עולה הוא לבעלים בתורת נדבה. משא"כ בשלא לשמו עיקר דינו אינו רק דהוא קרבן נדבה ולא קרבן חובה אלא עיקר דינו הוא גם אינו עולה להבעלים ורק דקרב להבעלים ומקרי דהביאו קרבן אבל אינו עולה להם, והוא באמת מין חדש מה דלכתחילה אינו יכול להביא קרבן כזה שיהא קרב להבעלים ולא יעלה לו וליכא רק בשלא לשמו דדינא דאינו עולה לבעלים ורק דנשאר מיהא נדבה מגזה"כ ודינו דכשר וקרב להבעלים ואינו עולה לו. וע"כ גם לענין זה דיגלח עליו אמרינן דאינו עולה לבעלים, דלענין זה דנימא דהביא קרבן מחובת נזירותו בכדי לגלח עליו על זה גופא צריך להיות עולה הקרבן לבעלים וכיון דדינו הוא דאינו עולה ממילא אינו עולה לו גם בכדי לגלח עליו. ורק ר"ש דס"ל שם מקרא דיכול לגלח גם על שלמים פשוטים אף שאינם שלמי נזיר כלל כמו שלמי תודה ושלמי חגיגה כמבואר בירושלמי ותוספות שם, עיין שם בדברי התוספות דזהו עיקר הילפותא לר"ש מקרא דתודת שלמיו דיכול לגלח על שלמי תודה. והרי בשלמי תודה וחגיגה בודאי אינם עולין להבעלים לענין גילוח נזיר והדין הוא רק דאם הביא קרבן לכתחילה בכדי לגלח עליו יכול לגלח עליו וע"כ שפיר גם שלא לשמו כיון דכשר וקרב להבעלים ע"כ יוכל לגלח עליו. וזה דמדמי הגמ' לר"ש שם הך דקרבנות נזיר ששחטן שלא לשמן לשלמי נדבה דפירושו שלמים פשוטים שאינם שלמי נזיר כלל ורק דהביאום לכתחילה בכדי לגלח עליהן ובזה פסק הרמב"ם כר"ש ואינו יכול לגלח על קרבנות נזיר ששחטן שלא לשמן או על קרבנות פשוטים שאינם שלמי נזיר כלל. משא"כ קרבנות נזיר נדבה שמביא לכתחילה לשמו שעולה לבעלים וקרב לנזירותו רק שאינו עולה לחובת חיוב קרבנות שלו אולי בזה דעת הרמב"ם דיכול לגלח עליהן גם לרבנן ולענין גילוח לא בעינן דוקא קרבנות נזיר חובה שיהא עולין לחובת חיוב קרבנות ורק אם הם קרבים ועולים לחובת נזירות וגם על קרבנות נזיר נדבה יוכל לגלח. אשר דאם נימא כן יהיה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דמגלח על העולה השניה אם הוא מצורע לחוד. ואף דבקרבן מחוסר זמן בבעלים קשה הדבר לומר דיהא עולה לחובת נזירות בכדי לגלח עלי' מ"מ אין קושיא אם הרמב"ם סובר דיכול לגלח עליו כיון דכשר ועולה הוא בתורת קרבן נזיר אם אך נימא דיכול לגלח גם על קרבנות נזיר נדבה.

אלא דעדיין אינו מיושב דברי הרמב"ם שכתב דהשניה חובת נזירות ושלישית נדבה אם הוא מצורע לחוד ומגלח התגלחת שלישית דהיא תגלחת נזירות על העולה השניה משום דהרמב"ם סובר דגם קרבן שהוא מחוסר זמן בבעלים כשר בתורת נדבה וגם יכול לגלח עליה אף שאינו עולה לחובת חיוב קרבנות שלו. ולכאורה אף דהרמב"ם סובר כן מ"מ לכתחילה למה לא יביאו אחר השלישית לחובת נזירות ויגלח עליה והשניה תהא נדבה ולמה כתב הרמב"ם דמגלח לכתחילה על השניה שהיא מחוסר זמן בבעלים והשלישית היא נדבה.

ונ"ל דהנה שמעתי מא"א מו"ר הגאון האמיתי שליט"א שדן איך הדין אם בקרבנות נדבה אדם מביא קרבן על חבירו שלא מדעתו ואם קטן הוא בר הבאת קרבנות נדבה. ודן זאת על לשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ה' וז"ל, כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין עליהן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה וכו' עכ"ל, אשר דמלשון הרמב"ם שכל מחוייבי קרבן דן דבקרבנות נדבה ליכא להך דינא ואדם מביא קרבן נדבה על חבירו שלא מדעתו וממילא גם קטן הוא בר הבאת קרבנות נדבה וכמבואר בהסוגיא דנדרים דף ל"ו דאם אך אדם מביא קרבן על חבירו שלא מדעתו גם קטן הוא בר הבאת קרבנות. והנה לפי הפשוט דין זה אם קטן הוא בר הבאת קרבנות נדבה מפורש הוא כאן בפרק י', דהרי בדברי הרמב"ם כאן בהלכה ט' מבואר דכל חשבון התגלחיות קאי באשה וקטן וכן הוא במסכת נזיר דף נ"ז הרי דקאי גם בקטן, וע"כ הוא קטן כל הארבע שנים משום איסור הקפה של תגלחת הרביעית והרי בכל הארבע עולות איכא גם עולת נדבה הרי מפורש דקטן הוא בר הבאת קרבן נדבה.

וגם צ"ע על ההפרשה דהרי הקטן בעצמו אינו יכול להקדיש, והרי בירושלמי דפסחים פ"ח מבואר דכמו דאין אדם מביא קרבן על חבירו שלא מדעתו וכמו כן אינו יכול להפריש קרבן על חבירו שלא מדעתו שיהא נקבע עליו להיות קרב עליו ואם כן גם אחר אינו יכול להפריש על הקטן אם נימא דגם בקרבנות נדבה איכא הדין דאין אדם מביא קרבן על חבירו שלא מדעתו, ואף דדעת הרמב"ם בפרק י"א מהלכות נדרים דאיכא שני מיני מופלא סמוך לאיש חדא שנת י"א או י"ב אם יודעין לשם מי נודרין ועוד אם הגיעו לכלל שנים של גדלות ולא הביאו סימני גדלות וא"כ הרי לכאורה אין ראיה מהפרשה דהרי יוכל להיות דהיה מופלא סמוך סמוך לאיש כל הארבע שנים דהיינו דהגיעו לכלל שנים של גדלות ולא הביאו סימני גדלות. אכן מלבד מה דבדין אם קטן הוא בר הבאת והקרבת קרבן נדבה אין חילוק בין קטן שלא הגיע לכלל הפלאה או שהגיע והוא מופלא סמוך לאיש, ואם כן אכתי נשאר הראיה מהא שקרב על הקטן עוד ע"כ איירי הכא שלא הגיע לכלל שנים של גדלות כל הארבע שנים דהרי הרמב"ם פסק דחוששין שמא נשרו והוא ספק גדול לכל התורה כולה אף שאין בו סימני גדלות, וא"כ ממילא היה אסור בתגלחת מספק מטעם איסור הקפה, וע"כ דכל הארבע שנים עד אחר התגלחת הרביעית עוד לא הגיע לכלל שנים של גדלות ולא יתכן דיהיה מופלא סמוך לאיש בתוך הארבע שנים רק שנה אחת, וא"כ בשעת הבאת עולה השניה בודאי לא הוי מופלא סמוך לאיש והרי אם אינו טמא מת ומצורע ורק נזיר טהור הרי העולה השניה נדבה.

אשר מפורש שאפילו קטן שלא בא לכלל הפלאה ג"כ יכול אחר להפריש עליו קרבן נדבה וגם קטן הוא בר הבאת והקרבת קרבנות נדבה. דהרי הכא שלשה שנים הראשונים לא הוי גם מופלא סמוך לאיש וע"כ איירי שאביו הדירו בנזיר ומביא גם הקרבנות נזירות עליו כמבואר בנזיר דף כ"ח וכ"ט וברמב"ם פרק ב' מהלכות נזירות עיין שם, ואם הוא מצורע מביא הקרבנות מצורע עליו מדין דקרבנות מחוסרי כפרה אדם מביא קרבן על חברו שלא מדעתו כמבואר בנדרים דף ל"ו וברמב"ם פרק א' מהלכות מחוסרי כפרה ואם אינו טמא מת ומצורע הרי עולה השניה נדבה ולכאורה איך יכול אחר להפריש על הקטן וגם איך הוא קרב על הקטן אם נימא דגם בקרבנות נדבה איכא הדין דאין אדם מפריש ומקריב קרבן על חבירו שלא מדעתו וקטן לא הוי בר הבאת קרבן נדבה אם לא שנימא דבאמת מתנה דאם אינו טמא מת ומצורע באמת אינו מפרישה כלל על הקטן ואינו קרב כלל להקטן ואם הוא נדבה באמת מפרישה ומקריבה לעצמו או לאדם אחר. אכן לא משמע כן לשון הרמב"ם ומשמע דאפילו אם הוא נדבה מפרישה ומקריבה על הקטן. אשר דמפורש דבקרבנות נדבה אדם מביא קרבן על חבירו שלא מדעתו וע"כ שפיר יוכל להפריש על הקטן וגם קטן הוא בר הבאת קרבנות נדבה.

אכן נתעוררתי דאין זה ראיה, דהרי הרמב"ם פסק בפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות דאם אחד הפריש קרבן על חבירו אם אך רצה בשעת הפרשה אף שהמתכפר רק אינו רוצה בשעת הקרבה הרי זה מקריב עליו בע"כ בעולה ושלמים ודוקא חטאת ואשם לא יכול להקריב בע"כ של המתכפר והוא ג"כ גמרא בערכין דף כ"א הרי בעולה ושלמים ההקרבה לא בעי דעת בעלים ויוכל להיות קרב בע"כ של הבעלים אם אך נקבע עליו בשעת הפרשה. וא"כ אפילו אם נימא דבקרבנות נדבה ג"כ איכא הדין דאין אדם מביא קרבן על חבירו שלא מדעתו וממילא קטן אינו מביא קרבנות נדבה מפני חסרון דעת בעלים. אבל בודאי דהוא רק מפני חסרון הפרשה מפני שאינו יכול להפריש כלל על הקטן כמבואר בירושלמי פסחים דאין אדם מפריש קרבן על חבירו שלא מדעתו. אבל אם יצויר באופן דיהיה הפרשה ויהא נקבע עליו בשעת הפרשה ואנחנו נהיה דנין על ההקרבה בודאי יוכל להיות קרב על הקטן קרבנות נדבה. וא"כ הרי דהכא הפריש אביו כל העולות לחובת נזירות לבד הראשונה הפריש לצרעתו בתנאי אם הוא מצורע וכל העולות הפריש בשעת הבאת עולה הראשונה דאז הרי הא הוי ודאי נזיר ולענין קרבנות נזירות הא הוי ברשות אביו וחל ההפרשה על כולן דהרי בכל קרבנות חובה יוכל להפריש כמה קרבנות שירצה לחובתו ושניהם נקבעו ע"י ההפרשה ויכול להקריב או זה או זה והשני הוי מותר וא"כ ה"נ חלה ההפרשה שהפריש אביו את השלשה או הארבעה עולות לקרבנות נזירות על הקטן ונקבעו להקטן בתורת קרבנות נזירות כל העולות ואם באמת הוא טהור והראשונה חובת נזירות נשאר דינם כמו מותר קרבנות נזיר דדינם דיקרבו בתורת נדבה פשוטה. ואם באמת הוא טמא וחובת נזירות לבסוף א"כ הא הוי מקודם שמנה ימי נזירות וקרבן נזיר מחוסר זמן בבעלים וקרבים הם בתורת נדבה. כאשר כן הוא פשטות המשנה דזבחים דעולתו ושלמים בחוץ חייב.

אשר דזהו הציור שכתבנו מתחילה באופן דיהיה הפרשה ונהיה דנין על ההקרבה דהרי הקרבתן בתורת נדבה פשוטה אינו ברשות אביו כלל. אכן כאן דכבר חלה ההפרשה הדר דינא דקרבנות נדבה הקרבתן לא בעי דעת בעלים וגם קטן הוא בר הבאת קרבנות נדבה. אבל לכתחילה להפריש קרבן נדבה על הקטן שפיר יוכל להיות דאינו יכול מהדין דאין אדם מפריש קרבן על חברו שלא מדעתו. וניחא גם לשון הרמב"ם בפרק א' מהל' מחוסרי כפרה שכתב שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על אדם אלא מדעתו דהרי באמת חלוק קרבנות נדבה מקרבנות חובה היכא דכבר חלה ההפרשה דבקרבנות נדבה לא בעינן דעת בעלים על ההקרבה ובקרבנות חובה גם ההקרבה בעי דעת בעלים, והרי באמת לשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות מחסורי כפרה שם הוא כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על אדם אלא מדעתן וכוונתו על מה שכתב בפרק י"ב דמעשה הקרבנות במפורש שם דחלוק עולה ושלמים מחטאת ואשם היכא דכבר הופרש אם ההקרבה בעי דעת בעלים וכמש"נ.

אשר לפי מש"נ הרי ניחא דברי הרמב"ם, דאם באמת היה יכול לכתחילה להקדיש דאם הוא נזיר טהור הוא מקדיש לכתחילה העולות האחרונות בתורת נדבה פשוטה וכן אם הוא טמא מקדיש לכתחילה העולות הראשונות שהם מחוסרי זמן בבעלים בתורת נדבה פשוטה באמת היה מקדיש לכתחילה דאם הוא מצורע לחוד השלישית לחובת נזירות והשניה בתורת נדבה פשוטה. אכן להקדיש לכתחילה בתורת נדבה פשוטה הרי אינו יכול, דהרי הקטן בעצמו אינו יכול להקדיש וגם אחר אינו יכול להפריש עליו כמבואר בירושלמי פסחים דאין אדם מפריש קרבן על חבירו שלא מדעתו, וע"כ איירי הכא כמש"נ דאביו הפריש כל העולות לחובת נזירות לבד אחת הפריש לצרעתו אם הוא מצורע ולענין קרבנות נזירות הרי הא הוי ברשות אביו ונקבעו כל העולות בתורת קרבנות נזירות ואם הוא נזיר טהור ממילא נשארו העולות הראשונות נדבה פשוטה כמו כל מותר קרבנות נזיר. וכן אם הוא טמא העולות הראשונות שהם מחוסרי זמן בבעלים ג"כ ממילא נשארים הם נדבה פשוטה אם הקריבן אם נימא דקרבנות מחוסרי זמן בבעלים לא יוכלו להיות קרב בתורת קרבנות נזירות אבל נדבה פשוטה בודאי נשארים הם כאשר כן הוא המשנה דזבחים דעולותיו ושלמיו בחוץ חייב משום דקרבנות שהם מחוסרי זמן בבעלים אם הקריבן נשארים הם בתורת נדבה בעולה ושלמים דבאין בנדבה. וא"כ לדעת הרמב"ם דסובר דקרבנות מחוסרי זמן בבעלים כשר בתורת קרבן נזיר נדבה ומפרש כן המשנה דעולתו ושלמיו בחוץ חייב א"כ נמצא דבע"כ קרב העולה השניה לחובת נזירות כיון דהקרבן בעצמו הרי נקבע לנזירות והוא קרבן נזיר ורק דאם לא יוכל להיות קרב בתורת קרבן נזיר ממילא נשאר נדבה. וא"כ לדעת הרמב"ם דיוכל להיות קרב בתורת קרבן נזיר גם בתוך ימי נזירותו א"כ נמצא דבע"כ הוא קרב לנזירותו כיון דהקרבן הוא קרבן נזיר. ואף אם לא יביאנו לחובת נזירות ג"כ קרב בע"כ בתורת קרבן נזיר כיון דכבר הופרש לקרבן נזיר וכפסק הרמב"ם שהבאתי למעלה דעולה ושלמים אם אך ההפרשה היתה מדעתו קרב עליו בע"כ. ואפילו בעולה ושלמים של קרבנות חובה ג"כ הדין כן כאשר כן הוא לשון הרמב"ם בפרק י"ד דמעשה הקרבנות דעיקר החילוק הוא בין חטאת ואשם לעולה ושלמים ובעולה ושלמים אין חילוק בין קרבנות חובה לקרבנות נדבה. וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דהשניה חובת נזירות והשלישית נדבה וכמש"נ. ואף דהרמב"ם הרי קאי גם באשה ובאשה הרי יכולה להביא אם היא מצורעת לחוד השניה בתורת נדבה והשלישית לחובת נזירות מ"מ כתב הרמב"ם דהשניה חובת נזירות משום קטן דבקטן, בע"כ השניה חובת נזירות ובאשה הרי גם כן יכולה להביא השניה לחובת נזירות והכא נכלל אשה וקטן, ע"כ שפיר כתב סתמא דהשניה חובת נזירות משום קטן דבקטן בע"כ השניה חובת נזירות ובאשה הרי גם כן יכולה להביא השניה לחובת נזירות והכא נכלל אשה וקטן, ע"כ שפיר כתב סתמא דהשניה חובת נזירות. אלא דעדיין אינו מיושב בזה דהרי יוכל להתנות דאם הוא מצורע לחוד השניה תהיה נדבה על אדם אחר ולא על הקטן והשלישית תהיה חובת נזירות ועדיין אינו מיושב וצ"ע.

אלא דבעיקר התירוץ עדיין אינו מיושב דברי הרמב"ם, ממה שכתב דשתים האמצעיות נדבה ולפי מש"נ הרי נמצא דבאמת עולה הראשונה לא עלה לחובת מצורע דהרי הא הוי מחוסר זמן בעלים ורק בתורת קרבן מצורע נדבה וא"כ אמאי לא יביא העולה השניה לחובת מצורע. ואי דנימא משום דבשעת הבאת העולה השניה עדיין קודם התגלחת השניה. אכן הרי דעת הרמב"ם דתגלחת אינו מעכב, וא"כ הרי יכול לעשות הטבילה מקודם הבאת העולה וכיון דתגלחת אינו מעכב א"כ נמצא דכבר טהר מטומאת ספורו ולא הוי מחוסר זמן בבעלים ויוכל להיות עולה לחובת מצורע וכמו בשעת תגלחת הראשונה של חלוטו דשם ע"כ עשוה הטבילה קודם התגלחת וכמש"נ. ואפילו אם יעשה הטבילה השניה של ספורו לאחר התגלחת ג"כ צ"ע אמאי לא יביא העולה השלישית שהיא לאחר טהרת ספורו לחובת מצורע בכדי שיעלה לו גם לחובת חיוב קרבנות של מצורע והרמב"ם הרי כתב דגם השלישית נדבה וכמו שכתב דשתים האמצעיות נדבה וצ"ע. וכמו כן צ"ע בדין אם הוא מצורע לחוד דמבואר בדברי הרמב"ם דראשונה חובת צרעת ושניה חובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה ולפי מש"נ דהראשונה והשניה הם רק בתורת קרבן מצורע וקרבן נזיר נדבה משום דהוי מחוסר זמן בבעלים א"כ אמאי לא יביא השלישית והרביעית בתורת קרבנות חובה שיעלו לחובת חיוב קרבנות של נזיר ומצורע וצ"ע.

אשר דלכאורה נראה ע"כ מוכרח דדעת הרמב"ם, דעל עולה שכשר גם בתוך ספורו ליכא כלל כל הך דינא דמחוסר זמן בבעלים ואם אך הביא עולת מצורע או עולת נזיר אפילו בתוך ספורו של מצורע או בתוך נזירותו שוב אין עליו חיוב להביא וכמו שכתב בפ' י"ח דמעשה הקרבנות שהעולה דורון הוא, וכל הך דינא דמחוסר זמן בבעלים הוא דוקא בחטאת ואשם דאינם באין בנדבה ואינם כשרים ועולים רק לחובת חיוב קרבנות והם המכשירים והמכפרים בזה הוי דינא דמחוסר זמן בבעלים ולא יוכל להיות קרב כלל. מה שאין כן בעולה דבא בנדבה וגם בקרבנות מצורע הוא רק דורון, וע"כ כיון דגם כשהוא מחוסר זמן בבעלים הוא קרב בתורת קרבן מצורע וקרבן נזיר וכמו שהבאתי מהסוגיא דזבחים אם אך הביא העולה אפילו בתוך ספורו של מצורע או בתוך נזירותו שוב אין עליו חיוב להביא, וע"כ הכא דע"כ מוכרח להביא עולת מצורע בתוך ספורו וכמש"נ כבר אין עליו חיוב להביא. וגם בעולות נזיר כיון דע"כ הוא קרבה בתוך נזירותו בתורת עולת נזיר שוב אין עליו חיוב להביא. ואף דהוא דין מבהיל ושיטה מבהלת, אבל שיטת הרמב"ם ע"כ כן הוא ומפורש זאת בדברי הרמב"ם במה שכתב דהראשונה חובת מצורע והשאר נדבה ואם הוא מצורע לחוד השניה חובת נזירות והשאר נדבה (והרמב"ם מפרש כן המשנה דזבחים). ושלמי נזיר אם הביאו בתוך נזירותו נראה דגם לדעת הרמב"ם צריך להביא אחרת אף דגם הוא כשר בתוך נזירותו כדמשמע בפרק י"ח דמעשה הקרבנות והמשנה דזבחים מ"מ בשלמי נזיר נראה דצריך להביא אחרת, ומה שהביא בתוך נזירות נשאר רק בתורת שלמי נזיר נדבה דהרי כשמביא אותה בתוך ימי נזירותו נראה פשוט דמביא בלא לחם אפילו אם נימא דעולה ושלמים אם אך הביא אף כשהוא מחוסר זמן בבעלים אינו צריך להביא אחרת מ"מ כשמביאו כשהוא מחוסר זמו בבעלים עצם הבאתה רק כשלמי נזיר נדבה ואינו מביא עמה לחם ופשוט ולחם מעכב בשלמי נזיר חובה, וא"כ ממילא ע"כ צריך להביא אחר שכלו ימי נזירותו שלמי נזיר חדשה עם לחם ופשוט ונשאר כל התירוץ כמו שכתבתי מתחילה. וניחא גם לשון חובת מצורע וחובת נזירות כיון דבאמת אין צריך להביא אחרת. וגם ע"כ צריכינן גם עתה למש"כ בתחילה דדעת הרמב"ם דיכול לגלח גם על קרבנות נזיר נדבה משום דאי לאו הכי לא היה יכול לגלח גם על עולת נזיר שהיא מחוסרת זמן בבעלים ואף דאינו צריך להביא אחרת דאם אך גילוח היה צריך להיות דוקא על קרבנות חובה של זנירות ממילא לא היה יכול לגלח גם על קרבן מחוסר זמן בבעלים ונשאר כל התירוץ כמש"כ בתחילה. ולפי מש"נ עתה בודאי ניחא מה דלא שייך לזה הא דמצורע אינו משלח קרבנות כיון דבאמת עולה לחובת מצורע ואינו צריך להביא אחרת ועל קרבנות מצורע שעולים לחובת מצורע בודאי לא שייך הא דמצורע אינו משלח קרבנות אפילו אם הביאו בתוך צרעתו ופשוט.

אלא דעדיין אינו מיושב דברי הרמב"ם של שניה חובת נזירות, דהרי ברמב"ם מבואר דאם הוא טמא מת ומצורע הרביעית חובת נזירות ורק אם הוא מצורע לחוד השניה חובת נזירות. אשר דמבואר בדברי הרמב"ם דאם אך הוא טמא מת כל זמן שלא הביא חטאת העוף של נזיר טמא דעוד לא יוכל להביא עולת בהמה של חובת נזירות, וע"כ אם הוא טמא מת ומצורע דאז חטאת העוף השלישית שמקריב לאחר התגלחת השלישית היא חטאת העוף של נזיר טמא, וע"כ ע"כ העולה הרביעית חובת נזירות. ולכאורה צ"ע מהו החילוק, דלכאורה נראה פשוט דאם אך נזיר יכול להביא עולת נזיר בתוך ימי נזירותו משום דעל העולה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים גם נזיר טמא צריך להיות יכול להביא עולת בהמה של נזיר טהור, ואף דאיכא דין סתירה דגם בימי טומאתו הוא נזיר וחל על הקרבנות נזירות הקדש קרבן נזיר משום דגם בימי טומאתו דינו לענין קרבנות נזירות טהרה כמו כל מחוסרי זמן בבעלים ומחוסר זמן בבעלים ההקדש מיהא חל כמבואר בהמשנה דזבחים דאם שחט חטאת ואשם של מצורע בתוך ימי ספורו בחוץ פטור וכן חטאת של נזיר בתוך נזירותו, הרי מפורש דההקדש מיהא חל ונקבעים בתורת קרבנות מצורע וקרבנות נזיר. ולכאורה פשוט בלא ספק דאף נזיר טמא אם מקדיש החטאת בהמה של נזיר טהור ההקדש יהיה חל ויהיה נקבע בתורת קרבן נזיר משום דגם בימי טומאתו הוא נזיר ודינו רק כמחוסר זמן בבעלים אף דסותר ימים הקודמים ואין נ"מ אם מנה איזו ימים או לא, וא"כ כיון דדעת הרמב"ם דעל העולה ליכא דין מחוסר זמן בבעלים א"כ לכאורה היה צריך להיות יכול להביא להיות עולה לחובת נזירות דלפי דעת הרמב"ם מחוסר זמן בבעלים כיון דאך חל על הקרבן הקדש קרבן נזיר ונקבע בתורת קרבן נזיר שפיר יוכל להיות קרב העולה בתורת קרבן נזיר, וא"כ גם נזיר טמא כיון דההקדש חל למה אינו יכול להביא בתורת קרבן נזיר.

אשר נראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דבנטמא במת דאיכא דין סתירה על כל קיום נזירותו ממילא אינו יכול להביאו בתורת קרבן נזיר, דזה גופא שיהא עולה בתורת קרבן נזיר הוא מקיום נזירות וכיון דאיכא סתירה על כל קיום נזירות חל דין סתירה על זה גופא שלא יוכל להיות קרב בתורת קרבן נזיר, ונמצא דזה אמת דאפילו נזיר טמא אף שסותר ימים הקודמים מ"מ דינו רק כמחוסר זמן בבעלים דאפילו בימי טומאתו הוא נזיר ואין שום נ"מ אם מנה איזו ימים או לא, וע"כ שפיר יוכל להקדיש ולקובעו בתורת קרבן נזיר של נזירות טהרה אפילו בתוך טומאתו ככל מחוסרי זמן בבעלים שההקדש חל, אבל הקרבן אינו עולה בתורת קרבן נזיר בתוך טומאתו משום דחל דין סתירה על כל קיום נזירות, וזה שהקרבן יהא עולה בתורת קרבן נזיר הוא קיום נזירות וא"כ גם על זה חל דין סתירה.

אלא דבעיקר התירוץ עדיין אינו מיושב דברי הרמב"ם במש"כ. דלפי מש"כ דהא דהראשונה חובת מצורע משום דבתורת נדבה פשוטה אינו יכול להיות קרב משום הדין דמצורע אינו משלח קרבנות א"כ איך כתב דאם הוא מצורע לחוד השניה חובת נזירות ואיך יכול להביא העולה השניה בתורת עולת נזיר דהא מצורע אינו משלח קרבנות ואפילו אם יעשה הטבילה קודם התגלחת מ"מ הא הוי מחוסר כפורים של מצורע בשעת הבאת עולה השניה דהרי חטאת העוף הוא מקריב לאחר התגלחת וא"כ נמצא דבשעת הבאת העולה דהוא קודם התגלחת עדיין הוא מחוסר כפורים של מצורע אם לא שנימא דמחוסר כפורים של מצורע באמת משלח קרבנות ויתבאר דין זה לקמן. ואי דנימא דבאמת הקריב גם חטאת העוף השני של צרעתו קודם התגלחת וא"כ לא הוי תו מחוסר כפורים של מצורע בשעת הבאת העולה השניה אכן זה בודאי לא יוכל להיות דא"כ היה אסור לגלח התגלחת שניה כיון דכבר נטהר מצרעתו וגם הימים עולים למנין נזירות וכמבואר ברמב"ם פרק ז' מהלכות נזירות דהא דנזיר מצורע מותר לגלח תגלחת מצורע שלו אף דבנזיר איכא עשה ולא תעשה הלאו דתער לא יעבור על ראשו והעשה דקדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה מפני שבימי צרעתו ליכא העשה של קדוש יהיה עמש"כ הרמב"ם שם מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהם ובטל העשה ולא נשאר אלא לא תעשה ולפיכך בא עשה של תגלחת מצורע ודוחה אותו וא"כ אם אך טבל בשביעי והביא גם חטאת העוף קודם התגלחת ותגלחת לא מעכבא א"כ בשעת תגלחת כבר נטהר מצרעתו והימים עולים למנין נזירות ואיכא עליו גם העשה דקדוש יהיה א"כ בודאי אסור לגלח משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ובאמת לפי מה שאני רוצה לומר במקום אחר, דדעת הרמב"ם דמחוסר כפורים של מצורע הימים עולין למנין נזירות א"כ בע"כ מוכרח דהתגלחת השניה היה קודם הטבילה דאם אך טבל קודם התגלחת ותגלחת לא מעכבא א"כ הרי כבר נטהר מטומאת ספורו תיכף כשטבל והימים עולים למנין נזירות א"כ ממילא יהיה אסור לגלח משום דאיכא עליו העשה דקדוש יהיה אף שהוא מחוסר כפורים אשר נמצא דאם אך דעת הרמב"ם דמחוסר כפורים של מצורע עולין למנין נזירות ע"כ בשעת תגלחת השניה הוא עדיין בטומאת ספורו לדעת הרמב"ם בעצמו דפרק ז' דנזירות שם והתגלחת היה קודם הטבילה, ואם דעת הרמב"ם דמחוסר כפורים של מצורע אין הימים עולין למנין נזירות יוכל להיות דהתגלחת השניה היא ג"כ לאחר הטבילה כמו התגלחת הראשוןובשעת התגלחת השניה כבר נטהר מטומאת ספורו אבל מחוסר כפורים של מצורע בודאי הוי וא"כ צ"ע איך יוכל להיות קרב העולה השניה שקודם התגלחת השניה לחובת נזירות כיון דמצורע אינו משלח קרבנות.

והנה עיקר הדבר מש"כ להנחה פשוטה לדעת הרמב"ם דגם מצורע בימי ספורו אינו משלח קרבנות אינו מוכרח, דהנה לשון הרמב"ם הוא בפרק ב מהלכות ביאת מקדש וז"ל, וכן המצורע אינו משלח קרבנות כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה אינו ראוי להקרבה אשר דלשון כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה יותר משמע דתלוי רק בדין מחנה ישראל מה דהוי דין מסוים במצורע ומצורע בימי ספורו באמת משלח דהרי מותר במחנה ישראל, וכל זאת משום דהרמב"ם פסק כר"ש דיליף הא דמצורע אינו משלח קרבנות מיום בואו כל זמן שראוי לביאה ראוי להקרבה ומפרש דהך כל זמן שראוי לביאה קאי על מחנה ישראל. אשר לפי"ז נסתר מש"כ הראיה מהמשנה דזבחים דעולה כשר גם בתוך ספורו, דבאמת יש לפרש המשנה דנשאר קרבן נדבה פשוטה כיון דמצורע בימי ספורו משלח קרבנות. וגם מה שכתבתי דלפיכך הוצרך הרמב"ם לומר דהראשונה חובת מצורע משום דלא יוכל להיות קרב בתורת נדבה פשוטה משום הדין דמצורע אינו משלח קרבנות דהרי מצורע בימי ספורו באמת משלח ובשעת הבאת עולה הראשונה כבר חלה עליו טומאת ספורו וכמש"נ.

גם צ"ע אפילו אם מצורע בימי ספורו אינו משלח קרבנות איך הדין אם כבר נטהר מטומאת ספורו ורק דהוא מחוסר כפורים של מצורע אם משלח אם לא, ונ"מ זאת לעיקר הדין מש"כ דעל קרבנות מצורע גופא ליכא הדין דמצורע אינו משלח קרבנות ואם נימא דמחוסר כפורים של מצורע משלח קרבנות א"כ מהיכא תיתי נימא דקרבנות מצורע שאני דהרי כל מצורע מביא קרבנותיו לאחר שכבר נטהר מטומאת ספורו של מצורע ורק דהוא מחוסר כפורים של מצורע ומחוסר כפורים של מצורע יכול להביא גם נדרים ונדבות. אכן נראה דהרי זה מיהא חזינן דהרמב"ם פסק דדין שלוח קרבנות שלו תלוי בביאת מקדש דכל זמן שהוא אסור בביאת מקדש אינו משלח ואם אך נימא דגם בימי ספורו אינו משלח משום דתלוי בדין ביאת מקדש של עזרה גם כשהוא מחוסר כפורים אינו משלח דהרי גם מחוסר כפורים אסור בביאת מקדש. אלא דצ"ע דדעת הרמב"ם באמת משמע דגם מצורע בימי ספורו משלח הקרבנות וכמו שכתבתי. אכן מ"מ אינו מוכרח איך דעת הרמב"ם בימי ספורו אם משלח קרבנות ויוכל להיות דהך כל זמן שאינו ראוי לביאה קאי על מחנה שכינה וא"כ גם מצורע בימי ספורו אינו משלח וביותר משמע דדעת הרמב"ם דמצורע בימי ספורו משלח אבל מ"מ אינו מוכרח זאת.

ואפילו אם נימא דדעת הרמב"ם באמת דמצורע בימי ספורו משלח קרבנות וא"כ הרי יכול להקריב אפילו נדבות פשוטות בתוך ספורו, מ"מ זאת משמע דדעת הרמב"ם דהעולת מצורע כשר גם בתוך ספורו בתורת עולת מצורע והעולה ושלמים של נזירות כשר גם בתוך נזירותו בתורת קרבנות נזירות כן משמע בפרק י"ח דמעשה הקרבנות דמפרש ממילא המשנה דזבחים כן דנשארים קרבן מצורע וקרבנות נזירות, וע"כ שפיר נשארים כל דברי מה שהראשונה חובת מצורע והשניה חובת נזירות ואין קושיא מה דאינו מביא יותר בתורת נדבה פשוטה ואח"כ להביא הקרבן מצורע וקרבן נזיר כיון דדעת הרמב"ם באמת דיכולים להביא גם בתוך ספורו ונזירותו העולת מצורע והעולת נזיר, ולפי מש"נ עתה ניחא הא דקרב השניה לחובת נזירות כיון דדעת הרמב"ם באמת דמצורע בימי ספורו משלח קרבנות. מה שכתבתי דגם בימי טומאתו דינו לענין קרבנות נזירות טהרה כמו מחוסר זמן בבעלים ואם יקדיש בימי טומאתו הקרבנות של נזירות טהרה נקבעין בתורת קרבנות נזירות טהרה כמו כל מחוסרי זמן בבעלים שההקדש חל לכאורה גמרא מפורשת היא בנזיר דף ל' ופסקה גם הרמב"ם בפרק ח מהלכות נזירות דהוי ספק בדין הבן מגלח על מעות אביו אם האב הפריש לקרבן טומאה אם הבן יכול להביא מהן קרבנות טהרה והספק הוא רק אי איכא כאן הדין דהבן מגלח על מעות אביו אבל ההקדש של קרבנות טומאה בודאי כשרים לקרבנות טהרה.

הוספה:

עוד יש לומר תירוץ באופן אחר על מה שפסק הרמב"ם דאם הוא אך מצורע ראשונה חובת מצורע ואם הוא מצורע לחוד השניה חובת נזירות. דהנה לשון הרמב"ם בפרק י הלכות נזירות הלכה א, הוא מי שנזר שנה אחת והיה בכל השנה ספק מצורע וספק טמא מת או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ט"מ ופירושו דהספק של ט"מ אין נ"מ אימת נטמא אם בתחילת השנה או בסוף השנה דטומאת מת הרי סותר נזירות וא"כ אפילו אם נטמא בסוף השנה ג"כ צריך למנות כל נזירותו של כל השנה. והנה עיין בראב"ד שם שעמד על דברי הרמב"ם מה שכתב סתם ובסוף השנה נטמא ומשמע אפילו בסוף השנה ממש ולא נשארו שבעה ימים ימי טומאתו בשנה הראשונה וימי טומאתו הוא מונה בשנה השניה. ועיין שם שהשיג דא"כ לא נמצא החשבון של הארבע שנים מדוקדק אלא דבדברי הראב"ד שם מבואר דצריך להיות פחות מארבע שנים ורק שלש שנים ושבעה ימים. ודברי הראב"ד מוקשים ותמוהים מאד דו"ק שם בדברי הראב"ד ובחשבון ותראה שכן הוא. אבל באמת הקושיא היא להיפך דצריך להיות יותר מארבע שנים דהרי אם הוא ט"מ ולא מצורע התגלחת הראשונה היא תגלחת טומאה ואם לא יקוים בה דין תגלחת טומאה באמת אסור לגלח דהרי גם נזיר טמא איכא ביה כל איסורי נזיר ואסור בגילוח וא"כ כל זמן שלא נשלם ימי טומאתו דלא הוי תגלחת טומאה באמת אסור לגלח וא"כ אם שבעת ימי טומאתו נשלמו רק בתוך שנה שניה א"כ נמצא דהתגלחת הראשונה עשוה בתוך שנה שניה ומהתגלחת הראשונה שוהה עוד שלש שנים א"כ נמצא דכמה ימים שנכנסו בשנה השניה קודם התגלחת הראשונה צריך להמתין אחר הארבע שנים ואח"כ הוא ניתר בהאיסורי נזיר וא"כ נמצא דהוי יותר מארבע שנים. ובע"כ אם אך נימא דבסוף השנה פירושו בסוף השנה ממש באמת יש איזו ימים יותר מארבע שנים והארבע שנים שלא בדיוק בימים ובאמת הוא ארבע שנים ואיזו ימים. ואם סוף השנה ממש נטמא וכל ימי טומאתו הוא בשנה השניה הוא ארבע שנים ושבעה ימים.

אשר לפי"ז נמצא דאם אך נימא דאיירי דנטמא בסוף השנה ובאמת עושה התגלחת הראשונה בשנה השניה ושלא בדיוק הוא בימים א"כ היכא דנטמא בסוף השנה ממש לדעת הרמב"ם בעצמו דתגלחת לא מעכבא אם אך טבל בסוף שנה הראשונה כשנרפא מצרעתו בשעת תגלחת הראשונה דהוא לאחר שבעת ימים בשנה השניה כבר נטהר מטומאת ספורו דהרי מטומאת חלוטו נטהר סוף שנה הראשונה תיכף כשטבל כיון דתגלחת לא מעכבא ותיכף לאחר טבילה חל עליו טומאת ספורו וא"כ אם עשה עוד טבילה בסוף שבעה ימים שבשנה השניה באמת נטהר מטומאת ספורו ורק דהתגלחת אינו עולה לשניהן משום דתגלחת אחת אינו עולה לשניהן אבל העולה שמקריב קודם התגלחת הראשונה יכול להיות קרב בתורת עולת מצורע כיון דכבר נטהר מטומאת ספורו, וע"כ ממילא ניחא ג"כ מש"כ הרמב"ם דאם הוא מצורע לחוד העולה השניה חובת נזירות דכיון דבשעת התגלחת הראשונה כבר נטהר מטומאת ספורו והרי כבר כתבתי דיוכל להיות דדעת הרמב"ם דמחוסר כפורים של מצורע הימים עולין למנין נזירות וא"כ אף דהחטאת עוף של מצורע הוא מביא רק בשעת תגלחת שניה דהוא תגלחת ספורו של מצורע מ"מ כיון דמטומאת ספורו נטהר עוד משעת תגלחת ראשונה א"כ הרי ממילא חל עליו נזירות ובשעת תגלחת השניה כבר נשלם ימי נזירותו, וע"כ שפיר יוכל להיות קרב העולה השניה שמקריב קודם התגלחת השניה לחובת נזירות. והא דעושה הטבילה תיכף סוף שנה הראשונה קודם התגלחת הוא ג"כ באופן שכתבתי מתחילה לתירוץ הראשון משום הדין דמצורע אינו משלח קרבנות, וא"כ ע"כ מוכרח לעשות באופן הבאת העולה הראשונה שקודם התגלחת הראשונה יהיה טהור מטומאת ספורו וע"כ עושה הטבילה תיכף בסוף השנה הראשונה כשנרפא מצרעתו וא"כ נמצא דבשעת תגלחת הראשונה דהוא לאחר שבעת ימים בשנה השניה כבר נטהר מטומאת ספורו, וע"כ יכול להיות קרב העולה וא"כ ממילא ע"כ חל עליו נזירות לאחר שבעת ימים בשנה השניה דמחוסר כפורים חל נזירות ובשעת תגלחת השניה כבר שלמה נזירותו, וא"כ ע"כ מביא העולה השניה לחובת נזירות מדין דבל תאחר אף דהוא עדיין קודם תגלחת דהרי תגלחת שלישית היא תגלחת נזירות אם הוא מצורע בלחוד.