בדין אין בגידין
בנותן טעם
רמב"ם פרק ח מאכלות אסורות הלכה ו'
וז"ל, האוכל גיד הנשה של נבילה או טריפה או של עולה חייב שתים ע"כ. וכבר
הקשו כל הראשונים והאחרונים כיון דפסק כר"ש דאין בגידין בנ"ט כמו שפסק
בהלכה ד' שם דהאוכל גיד הנשה של טמאה ליכא איסור טמאה, א"כ אמאי פסק דאיסור
נבילה וטריפה וקודש איכא בגיד הנשה, וכבר תרצו שאמת כן ע"כ הוא שיטת
הרמב"ם, דהרי ברמב"ם פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות הל' י"ח באמת
מפורש שגם איסור נבילה וטריפה ליכא בגידין. ומה דפסק דבגיד הנשה איכא איסור נבלה
ע"כ הוא דין מסוים כן בגיד הנשה משום דהתורה אחשביה לאכילה וחייבתו משום גיד,
ומהני הגזה"כ גם לענין שארי איסורים. כ"ז הוא רק בטהורה דנוהג איסור גיד
בטמאה דאינו נוהג איסור גיד הנשה דינו כשאר גידין דאין בגידין בנ"ט.
ומקור הדבר מהסוגיה דחולין דף ק"א
מימרא דרב דהאוכל גיד הנשה של נבלה או של עולה או של שור הנסקל חייב שתים. היתכן דדברי
רב יהיה שלא אליבא דהלכתא, וע"כ מפרש הרמב"ם דבטהורה דנוהג איסור גיד גם
שארי איסורין איכא בגיד הנשה. ואין זה מקרי תרוץ ואך שהכל רואין ומפורש בפסקיו שכן
הוא שיטת הרמב"ם. ואף שהוא שיטה מבהלת אבל שיטת הרמב"ם כן הוא. אלא
דצ"ע דהרי סוגיות יש להיפך בחולין דף פ"ט סוגיא מפורשת בגיד הנשה של
מוקדשין אם יש בו איסור קודש תלוי בהמחלוקת דר"י ור"ש. ובפסחים דף
כ"ד ג"כ סוגיה מפורשת בגיד הנשה של טמאה אף אם איסור גיד הנשה נוהג בטמאה
ג"כ אם איסור טמאה נוהג בגיד תלוי בהמחלוקת של יש בגידין בנ"ט. וכבר
הקשו כל הראשונים והאחרונים גם מסוגיות האלו על הרמב"ם.
ונ"ל דהנה בדין אכילת גידין מדברין
האסורין כמו נבלה וטרפה וטמאה ועולה יש לדון מתרי דינים כמו עצמות דהאוכלן פטור
מתרי דינים. חדא משום דלא הוו בשר דבכל הני איכא דין שבעינן בשר או אוכל בחפצא
כמבואר בת"כ שמיני פרשתא ב' פרק ד' גבי אכילת טמאים וז"ל, מבשרם ולא מן
העצמות ולא מן הגידין ולא מן הטלפים שלהם הרי דמיעט להו משום דלא הוו בכלל בשר וכן
גם לענין כמו דחזינן דאינם מטמאין ג"כ כמבואר בהעור והרוטב והיינו משום דלא
חל עליהן שם נבילה כלל וילפינן לה מקרא בתו"כ פרשה י' פרק י"א וז"ל
בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים וכן איסור טרפה ג"כ דינו
נאמר דבעינן אוכל או בשר בחפצא. וכן איסור קודש המסוים של קדשי מזבח ג"כ דינו
נאמר דבעינן אוכל בהחפצא והתם ודאי הוא רק דין אוכל ולא דין בשר דהרי גם סולת ושמן
ישנן בהאיסור. וגם מלבד זה אינו חייב על עצמות אם אכלן בשום דליכא אכילה כלל דהרי
בעינן כדרך אכילתן ולא הוי אכילה כלל. והא דצריכינן למעט אותן משום דלא הוו בשר
היינו בכדי דלא חל עליהן שם נבילה כלל. וגבי נבילה גם הנ"מ דאינו מטמא משום
דלא חל עליהן שם נבילה כלל. אבל לענין חיוב ואיסור האוכל אותן לא צריכינן בעצמות
לזה דאפילו אם חל עליהן שם האיסור והן דברים אסורים אבל הא ליכא אכילה. והנה יסוד
המחלוקת אם יש בגידין בנ"ט הוא אם מקרו בשר אבל צ"ע אם אכילתן מקרי
אכילה. והרי חזינן דלמ"ד יש בגידין בנ"ט האוכל אותן חייב הרי דאכילתן
מקרי אכילה. ולומר דגם זה תלוי בהמחלוקת לכאורה דחוק. וצ"ל דאכילה באמת הוי
לכו"ע ורק אם אין בגידין בנ"ט פטור משום דבהחפצא לא הוי בשר. אבל לומר להיפך
דאכילה באמת לא הוי לכו"ע אף אם בהחפצא חשוב אוכל ובשר זאת בודאי לא נוכל
לומר מהא דחייב על אכילתן למ"ד יש בגידין בנ"ט. והנה מה דפסק
הרמב"ם דבגידין ליכא איסור נבילה וטרפה ובגיד הנשה של טהורה איכא איסור נבלה
וטרפה והיינו משום [דכיון] דחייבתו התורה משום גיד מהני הגזה"כ גם לענין שארי
איסורין לכאורה צ"ע זאת לכל דין מה דבעינן בשר ואיכא בהחפצא דהרי על זה לא
מצינו גזה"כ בגיד הנשה דלדין איסור גיד הנשה לא לא צריכינן לדין בשר ואוכל
דגיד הנשה אסרה התורה יהיה מה שיהיה ואם הוא עץ בעלמא ג"כ אסרתו תורה.
אכן נראה דזה אמת דדין אוכל ובשר בהחפצא
לדין איסור גיד אינו מענינו אבל איסורו הוא מ"מ איסור אכילה דהלאו הוא לא
יאכל. וגם ראיה לזה מהא דמביא הגמרא בפסחים גם בלאו דגיד להכלל דכל מקום שנאמר לא
יאכל גם הנאה בכלל. ואין זו סתירה דאף דדין אוכל לא בעינן בהחפצא ואפילו אם הוא עץ
בעלמא ג"כ חלות שם האיסור איכא עליו והוא דבר אסור מ"מ איסורו הוא איסור
אכילה. ועל דין אכילה באמת הוא גזה"כ דחשוב אכילה. אשר ע"כ צ"ע
לעולה ונבלה וטרפה אם אין בגידין בנ"ט דחסר חלות האיסור בהחפצא משום דהוי עץ
בעלמא אמאי בגיד הנשה שאני משום הגזה"כ דגיד דהרי הא ליכא כלל גזה"כ
בגיד הנשה לדין בשר ואוכל וחלות האיסור של גיד הוא בתורת עץ בעלמא וגזה"כ של
גיד הוא רק על חסרון אכילה ועל דין שלא כדרך אכילתן.
אשר ע"כ נראה דאולי י"ל דבר
חדש, דהרמב"ם באמת פוסק כר"י דיש בגידין בנ"ט וסובר דכל המחלוקת של
יש בגידין בנ"ט הוא רק אם חשוב אוכל ובשר בהחפצא אבל אכילה באמת לא הוי
לכו"ע משום דשלא כדרך אכילתן מיהא הוי ורק כיון דיש בגידין בנ"ט
א"כ נמצא דחלות שם האיסור בהחפצא איכא רק דאנו דנין על חסרון אכילה על זה
מהני הגזה"כ של גיד ומה דהתורה אחשביה לאכילה. ונמצא להיפך דאם אין בגידין
בנ"ט דחסר חלות שם האיסור בהחפצא משום דלא הוי אוכל ובשר כלל אז לא מהני כל
הגזה"כ של גיד. וזהו הסוגיות דחולין ודפסחים משא"כ הרמב"ם באמת
פוסק דיש בגידין בנ"ט וחלות שם האיסור של נבילה וטרפה וקודש באמת איכא בכל
הגידין והא דפסק דכל הגידין לבד גיד הנשה וגם גיד הנשה של טמאה האוכל מהן פטור הוא
רק משום חסרון אכילה משום דהוי שלא כדרך אכילתן. ומפרש דהא דר"י מחייב באוכל
גיד הנשה של טמאה הוא משום דר"י לטעמיה דאיסור גיד נוהג בטמאה וע"כ
חשובה אכילה מהגזה"כ של גיד מה דהתורה אחשביה לאכילה. אשר ע"כ גם
הרמב"ם בטהורה דאיסור גיד נוהג בה שפיר פסק דאיכא בה גם איסור נבלה וטריפה
וקודש כיון דפסק כר"י. והנה אם הגיד נתבשל עם חתיכות היתר באמת מפורש
ברמב"ם דאינו אוסר אותם משום דאין בגידין בנ"ט. אכן הרי מובן דאין זה
סתירה ואף אם פוסק כר"י דשם בשר לא פקע מהחפצא מ"מ אינו פולט ונותן טעם.
אף דבחולין דף פ"ט מביא הגמרא
דין זה להמחלוקת דר"י ור"ש.
אכן הרי בגמרא מבואר להיפך, דאם אך פולט
ונותן טעם הוא דלא כר"ש וזה בודאי כן הוא דאם אך נותן טעם ע"כ דהוא בכלל
בשר. אבל להיפך דאף אם אינו נותן טעם אבל אם אנו דנין על החפצא אם הוא בכלל בשר ואוכל
שפיר יוכל להיות דשם בשר ואוכל לא פקע מיניה ושפיר י"ל דהרמב"ם פוסק
כר"י. ולפי דברי דהרמב"ם פוסק כר"י והוי בשר בהחפצא א"כ נמצא
דחלות שם נותר ודין שריפה צריך להיות בהן. גם נמצא דשור הנסקל ועולה דאסורין בהנאה
גם גידין אסורין בהנאה מדאורייתא וכל זה אינו מפורש ברמב"ם להיפך. אלא דלפי
דברי צ"ע מנלן באמת דר"ש סובר אין בגידין בנ"ט דילמא הא דפטר באוכל
גיד הנשה של טמאה הוא רק משום דין שלא כדרך אכילתן דהרי ר"ש הא סובר דגיד
אינו נוהג בטמאה. אלא נראה דבלא טעמים אין זה קושיא.